יציאה לחוץ לארץ על מנת לחזור

בגמ': והא אמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ (גיטין עו, ב).

כתב הרמב"ם (מלכים פ"ה ה"ט), אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור.

בכסף משנה (שם) ביאר שאפילו לאחד משלשה דברים הנ"ל, היינו ללמוד תורה, ולישא אשה, ולהציל ממונו מן הגוים, לא הותר לצאת לחוץ לארץ אלא דוקא על מנת לחזור לארץ ישראל, אבל להשתקע שם אסור בכל אופן.

והנה במהרי"ט (קדושין לא. ד"ה לקראת) מבואר שכל האיסור לצאת לחו"ל אינו אלא כשיוצא להשתקע, אולם אם יוצא לקראת אמו ואפילו לקראת אחרים, כל שאינו יוצא להשתקע מותר לצאת.

לפי זה ביאר מה שאמרו בסוגיין, שכשנפרדו החכמים לא הלכו יותר מעכו כדי לא לצאת לחו"ל, שלא עשו כן אלא ממידת חסידות, שמעיקר הדין לא היה איסור ביציאתם לחו"ל ללוות את חבריהם, כיון שאין זה אלא יציאה לשעה קלה.

אמנם הוסיף המהרי"ט וכתב, שכל זה רק בנוגע לאיסור יציאה לחו"ל, אך בכהן אף יציאה לשעה קלה אסורה משום טומאת ארץ העמים. [וברעק"א (גליון שו"ע יו"ד סי' שסט) כתב, שעכשיו לא נהגו הכהנים מלהטמא בטומאת ארץ העמים, עיי"ש]

יסוד זה מבואר גם בשלטי גבורים (שבועות פ"ג) שכתב שיציאה לחו"ל על מנת לשוב אינה עבירה.

אולם בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' צד) כתב להוכיח שאסור לצאת מא"י לחו"ל שלא לדבר מצוה אפילו כשדעתו לחזור, וראייתו מאלימלך ובניו שיצאו לחו"ל ובסוף נענשו על כך, כמבואר בגמ' (בבא בתרא צא.), והרי שם ירדו ע"מ לחזור כמו שנאמר 'וילכו לגור בשדה מואב', וכמו שדרשו חז"ל ביעקב ובניו, (בראשית מז ד) 'לגור בארץ באנו', מלמד שלא ירדו להשתקע, (הגדה של פסח).

ועיין בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' נה) שהאריך בדין זה. וע"ע בפניני הלכה (כתובות קיא) על דין יציאה לחו"ל בזמן הזה.