יורש התובע חוב שהיו חייבים לאביו

בגמ': אמר רב בטוענו קטן והאמר מר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן מאי קטן גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא (כתובות יח, א).

הפוסקים דנו בדין ראובן שתבע משמעון ממון בטענה שאביו אמר לו לפני מותו שהוא חייב, ושמעון טוען לא היו דברים מעולם, והספק הוא אם חייב שמעון להשבע שבועת היסת.

והנה הרמב"ם (טוען ונטען פ"ד ה"ה) כתב, האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים הרי זה משיב אבדה ופטור אף משבועת היסת. אבל יורש שטען ואמר אני יודע בודאי שיש לאבי בידך מנה והוא אומר אין לו בידי אלא חמשים ה"ז מודה במקצת וישבע. והראב"ד בהשגות העיר על הרישא שבדברי הרמב"ם, הרי זה משיב אבידה ופטור, א"א אומר אני שזוהי מחלוקת ראב"י וחכמים, ופסק הרב (הרי"ף) כראב"י שנשבע.

ובשו"ע (חו"מ סי' עה סכ"א) פסק, האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים, יש אומרים שפטור אף משבועת היסת, ויש אומרים שחייב לישבע שבועת התורה.

וכלל בידינו שכשהביא השו"ע י"א וי"א הלכה כדעה השנייה, לפי זה הקשה הרה"ג מהר"ם פארדו בס' צדק ומשפט (סי' עה) , על השו"ע שהניח סברת הרמב"ם דסוגיין דעלמא כוותיה בדיני ממונות כמ"ש בשו"ת אבקת רוכל (סי' קמ) ופסק כדברי הראב"ד, עיי"ש מה שתירץ.

ובשו"ת משפטים ישרים (סי' נג) כתב, שהכלל המורגל בפי כל שבמקום שמרן הש"ע כותב י"א וי"א הלכה כי"א בתרא, כלל זה משתבר ונופל מכמה מקומות בש"ע, ועכ"פ בדיני ממונות העיקר דהוי ספקא דדינא, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ולפי"ז ה"ה בנידון דידן לענין שבועה יכול המוחזק לומר קים לי כמ"ד דחשיבא טענת שמא ופטור אף משבועת היסת, וכמ"ש הכנה"ג (סי' כה אות עד) שגם בשבועה אמרינן קים לי כסברת הפוטרים.

ועיין באבני נזר (חו"מ סי' ו) שכתב בדעת הראב"ד שיש חילוק בין הטוען אמר לי אבא דחשיב כברי משום דטענינן ליה טענתא דאבוה, להטוען אמר לי אחר שלא נחשב כטוען ברי, אך עיין בשו"ת דבר שמואל (אבוהב, סי' סח) , ע"ש.