טבילה במים שאובים לתוספת קדושה
בגמ': שאני שאיבה דמדרבנן היא (בבא קמא סז, א).
וברש"י שאיבה - מה שמקוה נפסל בג' לוגין מים שאובין מדרבנן הוא:
דעת רש"י בסוגיין שפסול שאובין במקוה אינו אלא דרבנן. לפי זה כתב בספר דברי תורה (ח"ט אות פג) שהטובל בערב שבת במים שאובים, יכול לכוין בטבילה זו כל כוונות האריז"ל, כיון שמן התורה מקוה של מים שאובים כשרה.
כך מבואר גם בשו"ת תורה לשמה (סי' שעה) שכתב שאף על פי שהשאובים פסולים לטבילה דאורייתא, מ"מ כשרים הם לבעל קרי, ולמחות המזיק שנברא מן הקרי, וכיון ששאובים מועילים לבעל קרי, הרי הם מועילים גם לטבילת שבת ויו"ט, על דרך הסוד שמאחר שמטהרין מטומאת קרי כמו"כ יש בהם כח להמשיך הארה ג"כ מלמעלה.
ומכל מקום כתב, אם ירצה אדם לעשות שאובין ולטבול בהם לקריו ולע"ש וי"ט טוב, שלא ישפוך השאובין ישר לתוך המקוה, אלא ישפכם חוץ למקוה והם יורדים למקוה, ואז הרי זה שאובה שהמשיכוה כולה שיש מתירים זה גם לנדה ושאר טמאים.
כיוצא בזה נקט גם בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' ל) שלא מצינו שלא מועיל שאובין לטבילה לתוספת קדושה.
אמנם בספר אפיקי מים (סי' סב) כתב שמפורסם בשם הרב דברי חיים דהטובלים לשם תוספת קדושה לא מהני לטבול במים שאובין. ובמחזור דברי יואל (אות לו) הביא שבעל הדברי יואל אמר שהיה לו ויכוח עם בעל ערוגת הבושם אם טבילה בשאובים מועילה לטבילת ערב יום כיפור, ודעת בעל ערוגה"ב היה שצריך מקוה כשירה דוקא, אבל דעת בעל הדברי יואל היה שאם אין לו מקוה כשירה יטבול בשל שאובים.
