חתם על השטר וטוען שעשה כן מדעת אביו ובשליחותו!
בגמ': ודלמא בשמיה דאבוה חתם לא שביק איניש שמיה דידיה וחתים בשמיה דאבוה. (בבא בתרא קסא, ב).
בלקט יושר (יו"ד עמוד עח ענין א) דן בשאלה שבאה לפניו אודות רבני כמה מדינות שנתאספו יחדיו לתקן תקנות בעניני שטרות, ובקשו מרב של מדינה אחרת שיבוא להצטרף לתקנותיהם, ונמנע אותו רב מלבוא מפני שלא ביררו לו טיבם של התקנות.
ומפני כבודם שלח אליהם את בנו שידון עמהם, וציוה את בנו שלא יחתום כלום בשמו עד שיוודע לו מה טיבם של התקנות ופרטיהן. ולאחר שהלך בנו והצטרף אליהם חתם משמו של אביו על מה שתקנו הם. ובני המדינות ערערו על שאין הרבנים הללו יכולים לכופם לקבל על עצמם מה שתקנו, מכמה טעמים, ועוד טענו שלא חתם הבן מרצונו, אלא מחמת שאחד מהרבנים איים עליו והכריחו לחתום.
וכתב שבן שטוען שחתם על השטר מדעת אביו ובשליחותו, אין הבן נאמן לטעון כן אפילו שאומר שאביו צוהו לחתום, אלא אם כן היה בידו כתב ממנו שיהא פיהו כפיו וידו כידו להסכים לתקנות הללו. ואין אומרים שאין חצוף אדם לחתום מכח אביו אלא אם כן צוהו, ובודאי צוהו כדברי הבן, וכמבואר בסוגייתנו שאין אדם חצוף לעשות את שמו של אביו לסימן בחתימתו. שאדרבה יש לחלק שודאי הדבר מצוי שאדם עובר על מצות אביו, אבל אינו רגיל שהוא מיקל ומזלזל באביו, [והביא דוגמא לדבר שרוב העולם עוברים על מצות המקום ברוך הוא אבינו שבשמים בכל יום, אבל אין מצוי שבני אדם מקילים ומזלזלים כלפי מעלה], וכיון שהוא לא חתם אלא מכח אביו ולא מכח עצמו, ולגבי אביו בטלה חתימתו, בטלה חתימתו שלו גם לגבי עצמו.
