חרש שלמד לדבר, או שמשתמש בתנועות ידים
בגמ': אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו (גיטין עא, א).
הפוסקים דנו בדינו של חרש אילם שלמד להסביר את עצמו בתנועות ידים, האם יש לו דין שוטה שאין קידושיו קידושין, או שאין לו דין שוטה.
והנה הטיפול בחרשים אילמים בדרך מסודרת היה בעיר וינה, כמבואר בדברי הרש"ש (בסוגיין) שהשיג על דברי חכמת שלמה (שם) שחרש מלידה אינו יכול לכתוב, וכתב הרש"ש בזמנינו נמצא בווין הבירה בית תלמוד על הכתיבה לחרשים מלידה.
ודן בזה בארוכה בקונטרס מלאכת חרש (לר' יהודה אב"ד טאפליא) וז"ל, אלו הם הנולדים חרשים מבטן, אינן שומעים ואינם מדברים, לומדים לקרוא בלשון עברי ואשכנז וכשיוצאים מבית הלימוד לחרשים יודעים להתפלל ומבינים היטב בלשון אשכנזי, וגם מלומדים המה לדעת רעליגיאן [למודי דת], ומבינים דברי המדברים אליהם כמעט בהברה ובחיתוך הלשון, וגם המה מדברים בלשון עילגים באמת קשה עד למאוד, מכל מקום יש היכולת בידם לדבר באופן אשר השומע יודע ומבין מה שמדברים, אשר כעת היום השאלה להלכה ולמעשה מה דינם של אלה בענין קדושין וגירושין, חליצה, שחיטה ועדות, אם המה גם אחרי הלימוד כהנ"ל עוד בכלל חרשים שאמרו חז"ל או לא, כי אף שאינם שומעים מכל מקום הרי מבינים ויודעים, ואנו רואים שיש בהם דעת ותבונה, גם יש לומר שהרי הם מדברים בלשון עילגים, ואם אמנם שמדברים בכבד פה, מ"מ הרי אנחנו יודעים ע"י דיבורם מה שאומרים ומבקשים.
וכן בסוף ספר מלאכת חרש (לר' יחזקאל חפץ נדפס שנת תרלה) כתב המחבר קול קורא, כאשר בזמנינו חדשה נשמע בארץ, אשר המציאו בתי לימוד ללמד לחרשים שאינם שומעים ואינם מדברים לכתוב ולקרות בספר ולדבר כאחד האדם וכו', וכתב שיש בלונדון בית לימוד כזה ולמד שם נער אחד וכשבא לבר מצוה שלו עלה לתורה ובירך בקול גדול עד שכולם השתוממו על זה, ועתה יש לחקור מה משפט החרשים האלה, אם יש להם עדיין דין חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר, או שנאמר מאחר שהם מדברים כאחד האדם בדעת ובהשכל יש להם דין חרש המדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו, וא"כ יש להם קידושין וגירושין מן התורה וחייבים בכל המצוות האמורות בתורה. והנה אנכי בעניותי העליתי כי יש להם דין חרש המדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו, והבאתי בעזה"י ראיות לזה.
בדברי הפוסקים מבואר שיש כמה דרגות בנידון זה.
א. חרש אילם אשר למד לדבר כאחד האדם דיבור שלם ותקין. כתב המלאכת חרש (שם) ששאל את גדולי דורו ולא הסכימו כולם לדיעה אחת, זה אומר שדינו כפיקח לכל דבר, וחלק אמרו לו שעדיין לא יצא מכלל שוטה ופטור מכל המצוות, ויש מהם אשר לדעתם הם ספק פקחים וספק שוטים, אולם הוא בעצמו פסק שדינו כפיקח לכל דבר, ואלה החרשים כשרים לשחיטה, לצירוף עשרה, לתפילה ולענין עדות במקום שאין צריך דרישה וחקירה, וקידושיהם קידושין דאורייתא, וגם בידם לגרש שהרי הקידושין ג"כ חלים מדאורייתא, אך לענין חליצה יש לדון בזה.
ב. חרש אילם המדבר בתנועות ידים וגם בדיבור בקול עילג. לדעת הדברי חיים (שו"ת אה"ע ח"ב סי' עב. ובתשו' שבקוטרס מלאכת חרש) הרי הוא בגדר המדבר, וכפקחים הם, ואף שאינם שומעים, כיון שלפי הטבע אי אפשר לדבר מבלי לשמוע, ולכן אם הם מדברים אנו אומרים שכנראה הם שומעים קצת עכ"פ, והם נחשבים כשומעים ומדברים, ויכולים לקדש וקידושיהם קידושין דאורייתא וכן יכולים לגרש, אך לגבי חליצה כתב שעדיף באופן כזה לייבם.
המהרש"ם (ח"ב סי' קמ) נשאל בנידון אשה שנפלה לפני יבם חרש שאינו שומע ואינו מדבר מתולדתו, וע"י שלמד בבתים המיוחדים לחרשים בזה"ז יודע ומכיר בתנועות שבכלי המבטא של המדברים עמו ע"י תנועות השפתיים, ומבין כל מה שמדברים עמו לנוכח, וגם הוא מדבר בלשון נלעג ובכל זאת מבינים השומעים את דבריו, והוא עוסק במלאכתו בחכמה ובדעת ככל האדם, והאשה מרוב חשיבותה אין רצונה להתייבם לו בשום אופן ותשב כל ימיה גלמודה אם לא יתירו לחלוץ.
וכתב המהרש"ם להכריע שבנידון זה חליצתו כשרה, שהרי לימדוהו להבין מה שמדברים אליו ע"י היכר תנועות השפתיים, שגם אין כאן החשש שכתב הריטב"א (יבמות קד) שאינו יכול לחלוץ מפני שאינו שומע שהרי כאן מבין מה שמדברים אליו, והסיבה שאסר הריטב"א הוא משום שהוא נבהל כי אינו מבין דברי חבירו משא"כ כשמבין ע"י תנועות השפתיים או הידיים, וכתב גם לצרף דעת המהרי"ל (שו"ת סי' קו אות ב) שפסק בחרש המדבר ואינו שומע שכפקח הוא לכל דבריו, ולכן כאן שעכ"פ מבין מה שמדברים אליו חליצתו כשרה לכו"ע.
אכן דעת הנאות דשא (בעל לבושי שרד, אה"ע סי' קלב) שדינו כשוטה, ואף שמוציא מפיו קול בעת תנועותיו ועל ידי זה נושא ונותן עם בני אדם אין זה כלום, שאין זה קול בן דעת אלא קול כסיל בעלמא, ולא נחשב קול אלא קול דברים של אדם המדבר, משא"כ קול הברה הזה ודאי שאינו כלום.
ג. חרש אילם המדבר בתנועות ידים בלבד. מבואר בגמרא שחרש שאינו יודע לדבר כלל אלא מתוך הכתב, אע"פ שאנו רואים שהוא חריף אינו בר קידושין וגירושין ודינו כשוטה, ומשמע שהוא הדין המדבר על ידי תנועות ידים, אך בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' לח) מסתפק בזה.
