חיוב חילול שבת להצלת מי שפשע בעצמו
מבואר בסוגיין (סנהדרין עב, ב) לפי פירוש רש"י (ד"ה לפקח), שהבא במחתרת ובאמצע חפירתו נפל עליו הגל והסתכן, אם בא בחתירתו על עסקי נפשות והיה לו דין בא במחתרת, אין מפקחין עליו את הגל בשבת להצילו, כיון שגברא קטילא הוא משעת חתירה.
וכתב בשו"ת אור גדול (סי' א דף ה.) שנראה ברור שכוונת רש"י היא, שמדובר גם באופן שעכשיו אין חשש שיהרוג את בעל הבית אחר שנפקח את הגל, והרי באופן שכבר פסקה רדיפתו אסור כעת להרגו, אף על פי כן אין מפקחין עליו את הגל מטעם זה שגברא קטילא הוא, שאילו היה מדובר דווקא באופן שעדיין עומד להרוג את בעל הבית אין צריך לטעם זה שגברא קטילא הוא, והרי גם בידים מותר להרגו כיון שרודף הוא, וכ"ש שאין להצילו.
ומעתה הקשה באור גדול מה טעם יש בדין זה, והרי מאחר שאינו רודף למה לא נפקח עליו את הגל, שהרי שוב לא ניתן להרגו ואם כן יש להצילו מדין פיקוח נפש כמו בכל ישראל, וכי משום שהיה רודף בתחילה והיה ניתן להרגו שוב לא נפקח עליו לעולם כיון שהוא כגברא קטילא, אתמהה. [ועיי"ש שכתב שאין הכרח לפירוש רש"י בגמרא, ושמדברי הרמב"ם נראה שלא פירש כרש"י].
וביאר באור גדול בטעמו של רש"י, שהוא סובר שכיון שבשעת נפילת הגל עליו התיר עצמו למיתה, שהרי במה שהיה בא במחתרת התיר עצמו למיתה שכל אחד יכול להרגו, ונמצא שהוא הביא בעצמו את הסכנה עליו, אם כן אין מחללים שבת להצילו, שפשע בעצמו. והוא על דרך מה שכתב במנחת חינוך (מצוה רלז בקומץ מנחה) שהמאבד עצמו לדעת אין הרואה עובר עליו ב'לא תעמוד על דם רעך' אף שאפשר לו להצילו, כיון שהוא פשע בעצמו.
אמנם כתב שדין זה שהמביא את הסכנה על עצמו אין מחללים שבת עבורו, הוא דין חדש שלא מצא מי שיעיר בו, אלא שמצא לו סמך בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' טז), שנראה מדבריו שחולה שפשע בעצמו והביא הסכנה עליו אין מחללים עליו את השבת. ומסיק שצע"ג בזה לדינא.
ובעיקר דברי המנחת חינוך שהמבקש לאבד עצמו לדעת אין חייבים להצילו, האריכו האחרונים הרבה, וראה להלן (עג.) בזה.
