חזקה בעליית חזק, קבורת צדיק ע"י תלמידיו ולא ע"י ח"ק
במשנה: חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והשובכות והמרחצאות וכו' (בבא בתרא כח, א).
דנו הפוסקים באדם שיש לו חזקה במצוה השייכת לציבור, שהוא עושה המצוה, אם אי אפשר להעבירו מחמת זה מחזקתו, או שאין לדמות חזקת מצווה לממון, ודווקא בממון חזקתו נחשבת לחזקה.
המרדכי (סי' תקלג) כתב, בשם ר"מ, באדם שהיה רגיל במצוה כגון גלילת ספר תורה וכיוצא בו, ועכשיו מכרו את המצווה לאחר, אם בשעה שנתנו אותה לשני היתה אפשרות בידו לקנות את המצוה ולא קנאה, הרי איבד את זכותו, שבהמנעו מלקנות שוב את המצווה מחל את זכותו לשני, אבל אם אירעו אונס או עוני שלא היה יכול עכשיו לשלם בעבור מצווה זו ומשום כך העבירו את זכות המצווה לאחר, ולאחר זמן העשיר וחזר למצבו הקודם, רשאי הוא לתבוע מהקהל שיחזירוהו למצוותו, מאחר והחזיק בה מתחילה לזמן רב. והביא המרדכי ראיה לדבריו מדברי הגמרא ביומא (יב:) שפרנס שעבר מתפקידו מחמת אונס ומינו אחר תחתיו, חוזר הראשון לתפקידו לאחר שנגמר אונסו.
דין זה נפסק בשו"ע (או"ח סי' קנג סכ"ב), וכתב בביאור הלכה (ד"ה חוזר) שאפילו העשיר הראשון בתוך זמן שכירות השני, חוזר הראשון למצותו וינכו לשני מן הדמים לפי ערך הזמן שעבר.
הרדב"ז (ח"ד סי' יא) הוסיף, שחזקה זו אף שאין עמה טענה הרי היא חזקה, ואף אם לא נתנו לו זכות זו בפירוש אלא שהחזיק בה בשתיקה זמן רב זכה, ואינה דומה לחזקת ממון שבה הדין הוא שכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, והחילוק הוא משום שבחזקת ממון מפסידים הציבור בחזקת האחד ולכן צריך טענה, אבל בחזקה של מצווה אין להם שום הפסד ולכן הסכמה שבשתיקה מועילה, ועיי"ש שמוכיח שזה הדין אף במצוה שמשלמים עליה.
ואמנם יש שגם חזקה זו צריכה שתהא עמה טענה, ולפיכך כתב המג"א (שם ס"ק מה) שישוב שלא היה לו אלא ספר תורה אחד והיו קוראים בו כל שבת, אם קבלו ספר תורה נוסף אין בעל הספר הראשון יכול לתבוע שיקראו רק בשלו, כיון שהיא חזקה שאין עמה טענה. וכתב בשו"ת שמש צדקה (חו"מ סי' לו ד"ה הא איכא) שגם הרדב"ז מודה באופן שאין שתיקת הציבור ראיה כגון שלא היה להם ס"ת אחר, והאריך שם בדיני טענה שבחזקה זו.
ובמחצית השקל הביא דברי הרמ"א (חו"מ סי' קנט סל"א) שאם היו להם שני ס"ת והיו קוראים בשלו דוקא, הרי זו חזקה מבוררת אף בלא טענה. אך הסמ"ע (שם סק"נ) כתב שגם בזה צריך טענה, והיינו שנעשה בהסכמת הציבור ולא באקראי (נתיה"מ חידושים ס"ק מט).
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' כב) נשאל לגבי מקום שהיו נוהגים מזה שנים לכבד את רב המקום בעליה המסיימת את החומש, המכונה עליית חזק, וביקש גבאי חדש לדחות את הרב מכיבוד זה, ופסק שאין הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים בענין חזקה במצוות, וכיון שחזקה זו ניתנה לרב מאת הציבור, לפיכך היא בבעלותו ואי אפשר לדחותו ממנה, ונסתייע לכך מדברי המהרש"ם (ח"א סי' קצח).
מכל מקום, כתב האגרות משה (או"ח ח"ג סי' יג), ששני בתי כנסיות שהתאחדו לבית כנסת אחד, אין החזן ששימש בבית כנסת אחד יכול לתבוע את תפקידו בבית הכנסת המאוחד, וזאת משום שבני בית הכנסת השני לא קיבלו אותו עליהם ולא החזיק בתפקידו כלפיהם, ולפיכך אם טוענים שקולו אינו חזק די הצורך, יכולים להעבירו.
כמו כן דנו הפוסקים בעניין קבורת המת המסורה בדרך כלל לחברה קדישא הממונה לזה, ומבקשים אחרים לעסוק בכך. בשו"ת משפטי שמואל (סי' נג) כתב, בחבורה שעסקה עשר שנים בקבורת מתי המקום וכעת קמה חבורה אחרת וברצונה לזכות במצוה, שהראשונה לא זכתה בדבר בפרט כשכך רצון אנשי העיר. וכתב עליו המג"א (סי' קנג ס"ק מא) שבמדינתינו שיש חבורות הממונים לכך, נראה שהמצוה שמורה לזכותם של אנשי החברה. ובא"ר (שם סל"ד) הוסיף, שכאשר נפטר בעל עוללות אפרים ובקשו תלמידיו להרבות בכבודו שיעסקו הם בקבורתו ולא אנשי החברה קדישא, הורה השל"ה שזכות זו שמורה לאנשי חברה קדישא שמתעסקים במצוה זו תמיד ומבטלים מזמנם עליה כל השנה.
