התחייב לתת צדקה מבית העסק שלו, ומכרו וחזר וקנאו
בגמ': תנו רבנן בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. (בבא בתרא סג, ב).
בספר משא יד (ח"ג עמ' רז) דן על מעשה שהיה שראובן נדר למוסד צדקה סכום כסף מסוים מידי חודש בחדשו כל זמן שיחזיק את העסק שיש לו, ובאחד הימים נסע לאמריקא ומכר את העסק שלו לאדם אחר, והפסיק לשלם את נדרו.
לאחר כמה שנים קנה ראובן בחזרה את העסק, וכעת בא לשאול מה הדין בנוגע לקיום נדרו הראשון, האם הנדר קיים לאחר שחזר וקנה את העסק וחייב לחזור וליתן צדקה כפי הסכום שהתחייב בעבר.
והביא שיש ללמוד דבר זה מהגמרא בסוגיין על בן לוי שמכר שדה לישראל, והתנה עמו שמעשר ראשון שלו כל זמן ששדה זו בידו, ומכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו, אין לו עליו כלום.
ומבואר, שהכוונה במה שאמר כל זמן ששדה זו בידך היינו רק על קנין ראשון. ומהגמרא הזאת הביא הרשב"א (הו"ד בשו"ע אהע"ז סי' קיד סי"ב, ח"מ שם ס"ק יב) ראיה לדין אדם שנשא אשה, וכתב לה שיזון את בתה כל זמן שהיא עמו, ונתגרשה וחזר ונשאה, אינו חייב עוד לזונה משום שההתחייבות לא היתה אלא על נישואים הראשונים.
ולפ"ז פשוט שכן הדין לגבי הנדר שנדר כשהחזיק את העסק, שכשמכר בטל הנדר, ואינו חוזר להתחייבותו הראשונה אף כשחזר ולקחה, ונדרים תלוי בלשון בני אדם והרי סתמא כוונתו כל זמן שהעסק הוא אצלו במכירה הראשונה ולא בשניה. וע"ע בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קכ) ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' רנו)
