הצלת אבר ע"י אכילת איסור
בגמ': דתנא דבי חזקיה 'עין תחת עין נפש תחת נפש' ולא נפש ועין תחת עין וכו' (בבא קמא פד, א).
אחד הטעמים שהובאו בסוגיין לבאר מדוע אין חובלים בעינו של החובל בחבירו אלא משלמים ממון, אמר אביי אתיא מדתני דבי חזקיה דתנא דבי חזקיה 'עין תחת עין נפש תחת נפש' ולא נפש ועין תחת עין, ואם נאמר שמי שעיוור את חבירו, מעוורים גם את עינו, יש לחשוש שמא בזמן שיעשו זאת תצא נשמתו.
מדברי הגמרא מבואר שבסכנת איבר תתכן סכנת נפש, בפוסקים למדו מכך לכמה דינים.
חילול שבת לסכנת איבר. בשו"ע (או"ח סי' שכח סי"ז) מבואר שאין מחללים שבת לסכנת איבר. אמנם באור זרוע (ח"ב סי' רפ) כתב שר"ת סובר שאפילו על אחד מאיבריו אני קורא סכנה ומחללין שבת.
ב. סכנת אבר בשאר איסורין. בש"ך (יו"ד סי' קנז סק"ג) הסתפק בזה וכתב, נראה שיש להקל, וכ"כ שם בבית לחם יהודה. וכתב הפרי מגדים (משב"ז או"ח סי' שכח סק"ז) שמדברי הש"ך מבואר שבשאר ל"ת בחולה סכנת אבר, י"ל שמותר לרפאות באיסור תורה, ורק בשבת אסור משום שהוא חמור יותר. אך המהרש"ל בתשובה (סי' ג) כתב, שאסור לחולה לשאול בקסמים ומכשפים היכן שאין סכנת נפשות אפילו יש סכנת אבר, אלא א"כ בא לו החולי ע"י כישוף או מקרה ורוח רעה.
והנה בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב יו"ד סי' לב) נשאל על נער אחד בן י"ג שנה, שיש לו שיתוק בחוט השדרה, אם מותר ליתנו לבית רפואה לרפאותו אף שמוכרח לאכול שם מאכלות אסורות.
והביא דברי הפמ"ג והש"ך, והוסיף שמאחר שמצאנו שר"ת מתיר בסכנת אבר אפילו בשבת, יש להקל בנידון דידן, ובפרט שחולי זה תלוי בחוט השדרה, ויש לחוש שאם לא יתרפא יתמרך ח"ו חוט השדרה ויעשה טריפה, כמו שחוששים בעין שמרדה שילקה הלב ולכן מחללים שבת על עין שמרדה. ועיי"ש שביאר שאין צריך לאכול שיעורין.
