הפעלת שעון שבת בשבת
בגמ': אתמר רבי יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש אמר אשו משום ממונו (בבא קמא כב, א).
ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו ביסוד חיוב אש, אם הוא משום 'חיציו' כשם שהזורק חץ חייב כאילו עשה בידיים ממש, כך המדליק אש חייב כאילו בידיו הבעיר גם את האש שהתפשטה. או שמא יסוד החיוב הוא משום 'ממונו' ואין זה כאילו הוא עצמו הבעיר בידיו, אלא כשם שחייב על נזקיו של בהמותיו כך חייב על נזקי אשו.
בנמוקי יוסף (י.) הקשה, אם כך כיצד מותר להדליק נרות בערב שבת, והלא אם אשו משום חיציו והאש הדולקת נחשבת למעשי ידיו, הרי זה כאילו הדליק בידיו אש בשבת, כל זמן שדולקת האש.
וכתב לבאר שאשו משום חיציו פירושו הוא, שכל פעולת האש שנוצרה מהדלקתו הרי היא בכלל מעשה הדלקתו, ונחשב הדבר כאילו בשעת ההדלקה נעשה ונגמר הכל, אלא שחייב על הפעולה שעשה אז, ולכן המדליק נרות בערב שבת, מתייחסים לכל הפעולות הנמשכות ממעשה הדלקתו, כמעשה שלו, שנעשה בשעת ההדלקה.
מדברי הנמוקי יוסף נראה שאם הדליק אש בשבת, חייב הוא על כל פעולות ההמשך שנוצרו ממעשה הדלקתו, ואפילו אם על הפעולה המיידית אין חיוב והחיוב יבוא בהמשך הפעולה חייב ג"כ, שהרי בשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל. וכך פסק בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קנז)
ובשו"ת הר צבי (או"ח א סי' קלב) כתב שאף לר"ל שאשו משום ממונו חייב, מפני שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולכן נחשב כעושה המעשה בידים,
אולם בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שפח) הביא שהר"ן חולק על דברי הנמוקי יוסף, וכתב שהלכה כהר"ן שהיה רבו של הנמוקי יוסף, ובשואל ומשיב (מהדו"ת או"ח סי' ה) דן שגם לפי הנמוקי יוסף הדין כן. ובמנחת חינוך (סוף מצוה רחצ) נקט בפשיטות שאדם המניח תבשיל על כירה בשבת באופן שבשבת עדיין לא יספיק להתבשל ורק במוצאי שבת יגמר הבישול אינו נחשב למבשל בשבת ופטור כיון שהבישול היה במוצאי שבת.
אולם בחלקת יואב (מהדו"ק או"ח סי' י) רצה לומר על סמך יסוד דברי הנימוקי יוסף שההמשך מתייחס לתחילת המעשה, ובאופן זה יתחייב על בישול בשבת.
פוסקי זמנינו דנו לפי זה על עריכת שעון בשבת שעל ידו בשעה היעודה יעשה על ידי השעון מלאכה האסורה בשבת, יש שכתבו שהעושה כן חייב חטאת, מפני שאשו משום חיציו, ודנים כל מה שנעשה עקב פעולתו כאילו בא מכוחו, ויש שכתבו שאין זה אלא גרמא שאף על פי שהשעון פועל על ידי עריכתו, אינו אלא ככוח שני, שבשעת עריכתו עדיין מחוסר מעשה של סיבוב השעון, ונולד אז כח שני, ואין דנים 'אשו משום חיציו' אלא כשבשעה שעושה את המעשה שלו היתה האש כבר בעין, מה שאין כן בעריכת השעון שאין 'אש' בעין בשעת העריכה, (עיין חזו"א ב"ק סי' כ, וכף החיים סוף סי' רנב, סי' שלח ס"ק כד בשם כמה וכמה פוסקים). יש לציין שנידון זה תלוי גם באיסורים נוספים כגון מוקצה ובונה. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' קא) שדן על עשיית מלאכות בשבת ע"י קוף מאולף.
