הפסיד התפילה מחמת אונס ממון
בגמ': כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני (בבא בתרא מז, א).
התרומת הדשן (סי' ה) חידש, שהדין האמור בתפילה שאם נאנס ולא התפלל תפילה אחת מתפלל את התפילה שלאחריה פעמיים אחת תפילת חובה ואחת תפילת תשלומין, אינו אמור רק באונס גמור שמחמתו לא יכל להתפלל,
אלא אף באונס מחמת ממון שאילו היה מפסיק לעסוק בו היה נגרם לו הפסד, מתפלל לאחר מכן תפילת תשלומין, שגם זה בשם 'אונס' יקרא. אך הוסיף שלכתחילה אין לנהוג כן, ומעיקר הדין עליו להפסיק ולהתפלל על אף שיגרם לו נזק, אך אם לא הפסיק אינו נחשב מזיד אלא אנוס.
דבריו נפסקו בשו"ע (או"ח סי' קח ס"ח), והוסיף המ"ב (ס"ק כד) בשם החיי אדם, שאף באופן שהיה טרוד כדי להרויח ממון לקנות ולמכור סחורתו נחשב אנוס, ולא רק כשהיה טרוד למנוע הפסד. ונידון זה הובא בדברי הפוסקים במקומות רבים.
בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' קנב) הביא אסמכתא לדברי התרומת הדשן מסוגיין, שהרי מבואר שבאנסוהו למכור מכירתו קיימת, והגמרא מבארת בטעם הדבר, שהרי בכל מכירה יש ענין של אונס ממון, שהרי אם לא שהיה צריך למעות לא היה מוכר ואעפי"כ מכירתו קיימת. ומבואר מדברי הגמרא, שיש שאף אונס ממון הוא בכלל אונס, ואם כן גם לענין תפילת תשלומים יש להשוות אונס ממון לכל אונס שיש לו תשלומים, וכתב שנחשב אונס הכל לפי הענין.
כעין סברא זו, שאונס ממון נחשב לאונס גמור, כתב באגרות משה (או"ח ח"ד סי' ב) באדם שביקש להתקבל למקום עבודה שבו דרשו ממנו שלא יכסה ראשו, והתיר לו האגרות משה לעבוד שם על אף תנאי זה, כיון שצורך פרנסתו נחשב אונס ממון הפוטר אפילו ממצות עשה וכ"ש שיפטור מחובת כיסוי הראש שאינו מן הדין אלא מנהג ישראל, והוסיף שהדברים אמורים דווקא במקום שאין זה חוק הגויים לילך בגילוי ראש, אך במקום שחוק הגויים כן הוא הרי זה לאו גמור לילך בחוקותיהם ואסור גם באונס ממון, ועל פי דברי הט"ז (או"ח סי' ח סק"ג) וע"ש עוד.
