הסכם יששכר וזבולון כשהלומד אינו לומד לשמה
בגמ': דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אפי' שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל (נזיר לז, ב).
בסוגיין אמרו שבשר שנבלע בו מהחטאת הרי הוא קדוש, ודין קדושתו תלויה בדין החטאת, שאם החטאת פסולה, גם הבשר שנבלע בו ממנה פסול, ואם החטאת כשרה, גם דין הבשר כדינה.
הגאון רבי אברהם פאלאג'י (ויקרא אברהם סי' צו פסקא ה, דף לב טור ג) הביא להוכיח מסוגיא זו לעניין אדם שמחזיק שכר הלימוד, שאם התלמיד חכם לא לומד לשמה, מאין יבא שכר למחזיק שכר הלימוד, והיינו שכשם שבקבלת קדושה מבשר חטאת אין דין הבשר השני אלא כפי בשר החטאת, מפני שכל כוח קדושתו אינו אלא ממנו. כך גם לגבי קבלת זכות בלימוד התורה שלא יתכן לומר שהמחזיק יקבל זכות יותר מהלומד, שהרי כל כוחו אינו אלא ממנו.
אמנם בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' נז) כתב שאע"פ שהלומד אינו עוסק לשמה, מ"מ משכורתו של זבלון שלמה מאת ה', כי לא יחשוב לו ה' מחשבת און של הלומד, כיון דהוא כונתו רצויה, והקב"ה מצרף מחשבתו הטובה למעשה הלימוד של חבירו והיו לאחדים בידו.
בספר בתורתו יהגה (ח"ג עמוד פח) הביא שבשו"ת בית שלמה (סקאלא, יו"ד ח"ב סי' צד) כתב שמחזיקי תלמידי חכמים שכרן בטוח יותר מתלמידי חכמים עצמן דתלמידי חכמים עצמן אין עבודתן שלימה אלא בלומדים לשמה לא בלומדים לקנתר ונעשית לו סם המות אבל המחזיק עושה בשלימות כי אסור להרהר אחר תלמיד חכם ובודאי לומד לשמה, ובזה פירש את מאמר הכתוב 'עץ חיים היא למחזיקים בה' שלתלמיד חכם אמרו זכה נעשה לו סם חיים וכו' אבל למחזיקים בה הוא תמיד עץ חיים.
ובויואל משה (מאמר ישוב א"י סי' קב) הביא דברי הבית שלמה להלכה, וכתב דכל שכן דשייך כן בתלמידי חכמים שבארץ ישראל, כי הדר בארץ ישראל אף אם הוא ירא וחרד, ואינו הולך ח"ו בעצת רשעים ובדרך חטאים, מכל מקום היא אחריות גדול שלא יהיה נתפס ח"ו באיזה חטאים שחמור הוא שם מאד, וח"ו יוכל להיות יצא שכרו בהפסידו, אבל השולח המעות למי שהוא בחזקת כשרות ואין לו חלק ונחלה עם הרשעים וכיון שעל חזקה זו הוא שולח המעות אין לו חלק בחטאים שלו אלא בתורה ומצוות שלו, עיי"ש.
ובספר תורתו יהגה (שם) הביא שבספר אמרי שפר למהר"ש פרימו (דרוש לפרשת בהר דף כו) כתב שאם התורה היא לא לשמה, וללומד אין שכר, הרי גם למחזיק אין שכר כלימוד לשמה יען כי מכחו הוא בא לו, ואם המקור מושחת מאין ימצאו מים במורד, אבל בודאי יש למחזיק שכר כמחכוין לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, אבל לא שכר גמור כמי שעוסק בתורה ממש.
ובשיחות הח"ח (סי' ז דף לט) כתב, זכורני פעם בברכו ברכת המזון כשהגיע החפץ חיים בברכת רחם וכו' ואל תצריכנו לידי מתנת בשם ודם שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, נאנח, ובגמרו לברך שאלתיו על מה נתאנחת כל כך, ענה לי, אנחנו אומרים שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, ולכאורה אינו מובן מהו 'לעולם ועד', האם האדם חי לנצח, אבל הכוונה היא כמו שאנחנו רואים לפעמים שאחד מאנשי העולם מחזיק תלמיד חכם ומהנהו בכל יכלתו, בחושבו כי אם אין לו פנאי לעסוק בתורה ומצוות יהיה לי חלק בזכויותיו של הלמדן ההוא, ולאחר מאה שנה כשאותו אדם יתן דין וחשבון על מעשיו וישאלו אותו למה לא עסקת בתורה ישיב כי פלוני התלמיד חכם למד גם בעדי והענקתי לו מנכסי תמיד, ואמנם כל זה אם הלמדן למד לשמה שלא להתגאות ולא לקנטר, אבל אם יפשפשו בתורתו של הלמדן ויפסלו את הסחורה שלו ויחזרו למחזיק ויודיעו לו שמה שסמך על הלומד היה משענת הקנה הרצוץ, הרי הוא יוציא ללומד את עיניו ויאמר למה רימיתני אני בעצמי לא עסקתי בתורה כאשר סמכתי עליך, וכמה בושה וחרפה יגיע ללמדן ההוא, ולפיכך אנחנו מבקשים ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו' שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, כלומר שלא נבוש בחיים הנצחיים מהמחזיקים אותי.
