הנחת תפילין במי שנקטעה ידו
בסוגיין מבואר שעדים שהעדיו על החייב מיתה, שדינם הוא שידם תהיה בו בראשונה להמיתו, אם נקטעה יד העדים אחרי שהעידו פטור הנידון ממיתה, כיון שצריכים שיתקיים הפסוק כמו שהוא נאמר, וכיון שא"א לקיים בענין זה את דין הכתוב שתהיה יד העדים בו, הרי הוא פטור לגמרי ממיתה.
אבל אם מלכתחילה העידו עדים גדמים קטועי יד, כשרים הם לעדות וממיתים אותו על פיהם, לפי שאמר הכתוב (דברים יז ז) 'יד העדים' – שהיתה כבר.
ופירש רש"י, שמפרשים שאותה יד שהיתה להם בשעת העדות היא תהיה להם בשעת מיתה, אבל גידם שמלכתחילה לא היתה לו יד, זו היא היד שלו, ודיו במה שיש לו אותה בשעת מיתה. ומבואר ועולה מסוגיין שגם ידו של גידם קרויה יד, אלא שאם נקטעה ידו אין ידו של עכשיו אותה יד שהיתה לו מעיקרא.
ומסוגיין הוכיח בשו"ת חוות יאיר (סי' קסז) לענין הנחת תפילין על ידו השמאלית של מי שידו זו נקטעה [עם הקנה] ונשארה הקיבורת שהיא מקום הנחת התפילין, שנחלקו הראשונים בדינו, דעת התוס' (מנחות לז. ד"ה אין לו זרוע) שחייב להניח תפילין של יד על מה שנשאר מידו זו ויברך על ההנחה, ודעת האור זרוע (תפילין סי' תקעז) שפטור לגמרי מלהניח. והרמ"א (או"ח סי' כז ס"א) פסק שמחמת הספק יניח תפילין על ידו השמאלית ולא יברך, והמג"א (סק"ג) נקט בפירוש התוס' שיניח על ידו הימנית בלי ברכה. וכתב בחוות יאיר שמסוגיין מוכח שצריך להניח תפילין על ידו השמאלית ולברך, שהרי לא חילקו בסוגיין בין מי שנקטעה רק כף ידו ולכן אינו יכול להמית את החייב מיתה, או שנקטעה גם פס ידו עד הקיבורת, ובכל אלו אמרו שאם מלכתחילה היה גידם מתקיים בו הכתוב 'יד העדים' כיון שאף זו נקראת יד, וכיון שמה שנשאר מהיד חשוב ג"כ יד אפשר שפיר להניח עליו תפילין ובברכה, שכן מתקיים בו דין הכתוב (דברים ו ח) 'וקשרתם לאות על ידך'.
ובשו"ת צמח צדק (מליובאוויטש, או"ח סי' ז אות א) כתב שראיית החוות יאיר מסוגיין נדחית לפי דרכו של הרמב"ם בפירוש הסוגיא. שהנה לפי דרכו של רש"י נמצא שלעולם צריך שיוכלו העדים להמיתו בידם, אלא שאם מלכתחילה היתה ידם קטועה צריכים הם להמיתו במה שנשאר להם מידם, וגם זה נקרא 'יד', ואם בשעת עדות היתה ידם שלמה צריכים שיוכלו להמיתו בידם השלמה. ולפי זה יחודש דין, שאם היו גידמים לגמרי בשעת עדות עד שלא היתה להם כלל יד ולא יכלו כלל להמיתו, יהיו פסולים מלכתחילה לעדות, ודין זה לא נתבאר בשום מקום. ובאמת מדברי הרמב"ם (סנהדרין פי"א ה"ח) מבואר שבעדים גידמים שהעידו אין ההריגה על ידם אלא על ידי אחרים, ומוכח שפירש סוגיין באופן אחר ממה שפירשה רש"י, ולפי פירוש הרמב"ם בעדים גדמים אין צריך כלל שידם תהיה בו להמיתו אלא אחרים ממיתים אותו, והדין שהעדים ימיתוהו בידם ושאם אינם יכולים להמיתו פטור, הוא רק כשהיתה להם יד בשעת עדות. ולפי דרכו של הרמב"ם אין שום הוכחה שיד של גידם חשובה יד, שבאמת בגידמים אין צריך שימיתוהו במה שנשאר להם מן היד.
ולהלכה מי שנקטעה ידו ונשאר לו מקום הנחת תפילין מניח תפילין בידו זו, שאף היא נקראת יד, ובביאור הלכה (ד"ה בלא ברכה) הביא חבל אחרונים שסוברים שיברך על ההנחה ג"כ, וכתב שיותר טוב שיברך שנים על תפילין של ראש ויכוין להוציא בזה גם התפילין של יד לפי מנהג הנוהגים לברך תמיד ברכה אחת על של יד ואחת על של ראש, והנוהגים כהב"י יברכו רק ברכה אחת על של ראש.
ובשו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' ז) נשאל בזה מאדם אשר בהיותו עסוק במצוה אפיית המצות וקרהו אסון שנחתכה לו ע"י המכונה ידו השמאלית, ונשארה לו הזרוע כולה עם המרפק וחלק קטן מהקנה שתחת המרפק, והסתפק לענין הנחת תפילין מה דינו [ושם היה עוד צד ספק לפי שהיה איטר ומ"מ כאן יובאו דבריו לענין הנ"ל], ואחר שהביא בארוכה דברי הפוסקים בזה השיבו שיניח על היד הקטועה, ולענין ברכה הורה לו שאם עד עכשיו נהג לברך כמנהג אשכנז בין על של יד ובין על של ראש, כדאי שינהג מעכשיו כהב"י ולא יברך רק ברכה אחת על של יד ויכוין לפטור גם את השל ראש, ואין זה הפסק אף אם לא צריך לברך על השל יד כדעת הרמ"א, וגם לא חסר ברכה אם לא יברך על השל הראש בפני עצמו אלא ינהג כדעת הב"י. וטעם הדבר, שכיון שנחלקו בזה הפוסקים ספק הוא על תפילין של יד, וכיון שבכלל יש ספק אם יש לברך על של ראש, אלא שאנו נוהגים כאבותינו בזה ומברכים ואומרים אח"כ בשכמל"ו, א"כ בכה"ג שיש עוד ספק אם לברך על של יד, יש לנהוג כן לכתחילה, לברך ברכה אחת על שתיהן, ויקדים אותה קודם תפילין של יד כדי שתוכל הברכה לעלות גם עליה [וכיון שעושה כן מחמת הספק אין חושש למה שהברכה היא עובר דעובר להנחת תפילין של ראש]. והוסיף עוד צד היתר השייך אצל השואל, שמחמתו ראוי שיברך אף על פי שנקטעה מקצת ידו, כיון שהרי לפי דעת הגר"א בכה"ג שיש לו זרוע מניח בשמאל ובברכה, והשואל הוא מצאצאי צאצאיו של הגר"א, א"כ יש לו אילן גדול לסמוך עליו.
