הנחת תפילין בחול המועד בתנאי

בתוס' (ד"ה דהוי): ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח וכו', וי"ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו, נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח (נזיר י, א).

בשולחן ערוך (או"ח סי' לא ס"ב) פסק המחבר שאסור להניח תפילין בחול המועד, מפני שימי חול המועד הם עצמם אות ואם מניחים בהם אות אחר הרי זה זלזול לאות שלהם.

אמנם ברמ"א (שם) כתב שיש אומרים שחייב בתפילין, והוסיף הרמ"א שכך נוהגים בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכים עליהם בקול רם בבית הכנסת כמו שאר ימות השנה.

במשנה ברורה (סק"ח) כתב שהאחרונים הסכימו כדעת הט"ז (סק"ב) שיותר טוב להניחם בלי ברכה, כי הברכות אינם מעכבות וספק ברכות להקל, ובפרט שהגר"א כתב שאין עיקר בש"ס לדעה הסוברת שיש להניחם, ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש להחמיר.

עוד כתב המשנה ברורה שקודם ההנחה יחשוב בדעתו שאם הוא מחוייב בתפילין, הרי הוא מניחם לשם מצוה, ואם לאו אין מניחן לשם מצוה, ובזה יצא ידי כל הדעות, שאף להסוברים שחול המועד אינו זמן תפילין אינו עובר על בל תוסיף כיון שאינו מכוין בהנחתם לשם מצוה.

והנה בהסכמת המהרי"ל דיסקין לספר משבי"ח העיר שלכאורה הלא תפילין אינם בשליחות, שהרי אי אפשר לקיים מצוות תפילין על ידי שליח, וכל שאינו בשליחות אינו בתנאי.

וכתב ליישב על פי דברי תוס' בסוגיין (ד"ה דהוי) שדבר שישנו קצת בשליחות ישנו בתנאי, ובנזירות יש תנאי כיון שאפשר להקריב את הקרבות ע"י שליח, וחידש שבתפילין ישנם ב' מצוות, מצוה לקשור את התפילין ומצוה שיהיו מונחים עליו, ומצוות הקשירה אפשר לעשותה על ידי שליח, שאחר יקשור עליו את התפילין, ועל כן גם מצוות ההנחה ישנה בתנאי.

אמנם בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' כב) דחה חידוש זה וכתב, שמצות וקשרתם אינה על פעולת הקשירה דהיינו שיקשור את התפילין על ידו, ובאם אחר קושר עליו את התפילין נחשב הדבר שהקשירה נעשתה על ידי שליח, אלא המצוה היא שהתפילין יהיו קשורים על ידו ולכן אף כשאחר קשר את התפילין הרי זה נחשב שהוא בעצמו קיים את מצוות הקשירה בכך שהתפילין נקשרו על ידו, והקשירה אינה מצוה בפני עצמה.

ראיה לזה הביא, מדברי התרומת הדשן (סי' קמ) שכתב שמי שקושר תפילין לחבירו, אינו מברך על כך, אלא האדם שעליו קשרו את התפילין מברך, ואם הקושר עושה מצוה מדוע אינו מברך ככל מצווה שנעשית ע"י שליח שהשליח מברך. אם כן נמצא שלא שייך כלל קיום מצות תפילין על ידי שליח.

וליישב הקושיא כיצד מועיל תנאי בתפילין, כתב, שני תירוצים. א. שבתפילין התנאי אינו אלא הכונה, וכיון שהכונה היא דבר שאין בה מעשה, אין צריך בזה דיני התנאים, ולכן מועיל תנאי אף אם אינו בשליחות. והוסיף, שגם בנזיר כתבו המפרשים שלגבי החלק שאין בו מעשה, מועיל התנאי בכל אופן, ורק על המקצת שיש בו מעשה, צריך את החידוש שאפשר לעשותו ע"י שליח.

ב. ע"פ חדושי הרמב"ן (ב"ב קכו: ד"ה הרי) שכתב שבנזיר מועיל תנאי, משום שבתנאי שנוגע לבין אדם לחבירו צריכים משפטי התנאים, מפני שתנאי זה נלמד מתנאי בני גד ובני ראובן, אבל בתנאי שהאדם עושה בינו לבין עצמו, אין צריך משפטי התנאים, משום שתנאי זה לא נלמד מבני גד ובני ראובן, וכמו"כ בתפילין התנאי הוא בינו לבין עצמו, ועל כן אין צריך משפטי תנאים, ולכן מועיל תנאי אף שלא מועיל שליחות.