הנאה מנרות שהודלקו בבית הקברות לעילוי נשמה
בקברי צדיקים רבים יש פמוט להדלקת נרות שמן, ודנו הפוסקים אם מותר להנות מאורו ומשמנו.
בגשר החיים (ח"ב פ"ד ס"ה) כתב, בדבר מנורת הפמוט באהלי צדיקים המוכן להדלקת שמן, כדרך הפמוטים הנמצאים באהל רחל אמנו, ואהלי קברי רשב"י ורמבעה"נ וקברות צדיקים שבתקופות האחרונות, מסברא היה נראה שהם כשאר כלים שבביה"ק שהן חולין גמורים ואין בהם קדושת בית הכנסת, והם רק תשמישים לתשמישי מת, ומותר להשתמש בפמוט גם לצרכי חול.
ודימה מנורה זו לנר הזכרת נשמות ונר יא"צ, כשם שמותר להשתמש שמוש חול בנר של הזכרת נשמות ונר של יא"צ, שהרי על כן מדליקים אותו בליל יו"ט גם בבית ולא דווקא בביהכנ"ס, מפני שמרבה אור בבית לצרכיו לכבוד יו"ט, ומוכח שנר שהודלק לעילוי נשמה אינו חשוב מוקצה למת, והוא הדין גם בנר הפמוט. אך שוב פקפק בזה, שאין דין הפמוט כדין כל כלי ביה"ק שלא נתייחדו לכבוד המתים, והם רק תשמישים לביה"ק, כלומר תשמישים לדבר שיש בו משום כבוד מתים, לא כן הפמוט שהוא עצמו הוקצה לכבוד המת, ואפשר שיש בו משום מוקצה למת מדרבנן. ואינו דומה לנר נשמה שלא הוקבע במקום שהוא לכבוד המת, ואין ההדלקה לכבוד המת באופן שיהיה בו דין מוקצה, ואינה אלא הדלקה לעי"נ, אבל מנורה שבאהל הרי היא נתונה בקביעות במקום הקבר של המת ולכבודו, ואפשר שהיא מוקצה מדרבנן.
והביא בגשר החיים מחלוקת הפוסקים בנוגע לבית הקברות, שלדעת הב"ח (יו"ד סי' שסח ס"א) נאסר גוף ביה"ק עפרו ועשביו משום כבוד המתים, ולדעת שאר פוסקים יש שם רק איסור קלות ראש, ולא שנאסר מצד מוקצה, ומבואר שלדעת שאר הפוסקים אין שייך דין מוקצה לכבודו מדרבנן בדבר שלא נגע במת ולא נקבר עמו. ואפילו לדעת הב"ח שסובר שביה"ק הוקצה הוא עצמו מדרבנן לכבוד מתים, יש לומר שזהו רק בביה"ק עצמו שנתנו לו דין ביהכנ"ס, אבל לא מצינו כעין זה בדבר המטלטל, ומבואר בסוגיין שאין מוקצה למת כי אם בנגע במת על דעת להקבר, ולא מצינו שהב"ח חולק על זה. ועל כן נוטה שוב לומר שנר הפמוט אין בו איסור מוקצה למת אפילו מדרבנן.
אך בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סי' צ) החמיר מאוד בדין הפמוטות, וכתב שכל מה שאמרו בסוגיין שאין תשמישי המת נאסרים אלא אם כן נגעו בו, זהו דווקא בתכריכי המת שתשמישם הוא לכרוך בהם את המת, ולכן אינם נאסרים אא"כ כבר התחיל לעשות בהם אותו התשמיש שלשם כך הם עומדים, אבל אותם הדברים שאין דרך תשמישם להניחם ע"ג גוף המת או לקוברם עמו, ואין דרכם כלל ליגוע במת, כגון חומה ואוהל, פמוטות וכדומה, כיון שהקצו אותם לכבוד המת ולא רק בהזמנה בלבד, אלא שגם עושים כבר את תשמישם אשר לשם כך הם עומדים, ודאי הם ממש משמשי מת, ואם לא התנו עליהם שיהיו גם לצורך החיים והקצו אותם רק לכבוד המת, מסתבר שדינם שוה לתכריכי המת שאסורים דבר תורה בהנאה, ואין להתירם זולת אם נאמר שהפמוט נעשה גם לחיים ולא רק למתים. ועיי"ש שהאריך בזה.
