הנאה מלימוד התורה
כתב בעל האבני נזר בהקדמה לספרו אגלי טל, שיש בני אדם טועים מדרך השכל, וחושבים כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד תורה לשמה כל כך כמו שאם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בסברות ובפלפולים ובדברים המשמחים את לבו של אדם הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת ההיפך הוא הנכון, שעיקר מצות לימוד התורה הוא להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי התורה נבלעים בדמו והוא נעשה דבוק בתורה.
ואם לומד רק לשם תענוג ודאי נקרא שלא לשמה, אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, זה לימוד לשמה וכולו קודש, שהתענוג גוף המצוה.
וביאר עוד שרק מי שנהנה מלימוד התורה הוא דבוק בתורה, וכמבואר בסוגיין שמה שנאמר (בראשית ב כד) 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו' על כרחך ממעט ערות אחות אביו ולא אביו ממש, שבזכר אין שייך דיבוק. ופירש רש"י (ד"ה ודבק) שמתוך שאינו נהנה אינו נדבק עמו. ומבואר שאין שייכת דבקות אלא על ידי הנאה, וכן בתורה רק בהתלהבות ושמחה דבוק בתורה.
ובמעשה רב החדש (הנהגות בעל הפרדס ס"י) הביא בשם הקדוש רבי העשיל מקראקא, שהיה מסיים הש"ס כל ג' רבעי שנה והיה לומד בכל יום י"ב דפים, ולפעמים בא בחימום הלימוד והיה נהנה ואמר 'רבש"ע אין תענוג גדול מזה בעולם הזה, ומה לי תשלום שכר בעולם הבא, רק בחסדך הגדול לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו'. וכתב הגר"מ שטערנבוך בהגהותיו, שגם הוא לא נתכוון ח"ו לומר שיש איזה פגם בתורה כשנהנה, רק להיפך נתכוין ששכר מצוה הוא המצוה עצמה שזוכה ללמוד תורה ולהיות דבוק לה' ית"ש, רק כמתנת חנם יקבל גם שכר העולם הבא.
ובשיח השדה לגה"ק מקאז'יגלוב (שער הכללים כלל ד) האריך והביא דוגמאות רבות מהש"ס, שכל דבר המשלים את חבירו ומתקנו ומביא לו תועלת חשוב כמותו והם נידונים לגבי כמה דברים כגוף אחד, ואחת הדוגמאות היא מסוגיין, שמבואר שההנאה היא הגורמת את הדיבוק, שעל ידי שאחד נהנה מחבירו ומקבל ממנו תועלת הרי הוא דבק בו, שהם מתחברים והיו לבשר אחד. והוא כדברי רבו האגלי טל שלמד מכאן שעל ידי הנאת הלימוד נעשה דבק בתורה והיו כאחד.
בספר יושר דברי אמת (אות ט) כתב, ובאמת אע"פ שאי אפשר שלא לקבל תענוג מן התורה כי היא מתוקה מדבש, אבל באמת הותר לנו, רק לא למען זה נלמד רק למען (משלי ל ה) 'אמרת אלוה צרופה', ואנו אחים בני אבינו.
