המקדיש ספר תורה אם יכול להעבירו לבית כנסת אחר

במשנה: בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש. ובית הלל אומרים אין הקדש (נזיר ל, ב).

בשו"ת דבר אליהו (סי' צו) פסק שאם הקדיש אדם ספר תורה, יכול הוא לחזור בו כיון שאין זה אלא הקדש בטעות, וזאת על פי דברי התורת חיים (הו"ד בפ"ת סי' ע"ר סק"ג) שכתב שהכותב ס"ת ונותנו להקהל לאו שפיר עביד, שכיון שהקדישו לאו שלו הוא ואבד מצותו.

ובשו"ת בכורי שלמה (ח"ב סי' כח) כתב שהנותן ספר תורה לבית הכנסת, רשאי לקחתו משם כדי להעבירו לבית הכנסת אחר, ואפילו אם נתנו לבית הכנסת הראשון במתנה גמורה מכל מקום כיון שלכמה פוסקים לא קיים את המצווה אם נתנו מתנה מוחלטת, על כן אומדנא דמוכח שלא היתה כונתו ליתנו באופן שלא יוצא ידי חובת המצוה, והרי זה כהקדש בטעות, נמצא שהספר תורה עדיין שלו ויכול הוא להעבירו למקום אחר. ועיין בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' מח).

כיוצא בזה נשאל האגרות משה (או"ח ח"א סי' נב) בעניין אדם שתרם ספר תורה לביהכנ"ס ולא פירש אם כוונתו להקנותו לחלוטין לביהכ"נ או רק להשאיל להם שיוכלו לקרא בו ואם ירצה יוכל לקחתו, וכעת הוא רוצה לקחתו בחזרה מביהכ"נ. ולאחר שהביא את דברי השו"ע (או"ח סי' קנג ס"כ) שאין הציבור יכולים לעכב ולהחזיק בו, ואת דברי הט"ז בשם מהרש"ל שהציבור יכולים להחזיק בו ולעכב עליו שלא יקחנו, הכריע האגרות משה שהוא רשאי לקחת הס"ת ואין הציבור רשאין לעכב, מפני שאם נותן את הס"ת לבית הכנסת לחלוטין מבטל בזה מצות עשה של כתיבת ס"ת, כמבואר בחדושי הגרעק"א (יו"ד סי' ע"ר) בשם התורת חיים, וא"כ לא יתכן לומר שנותן הספר, הוא שוטה כזה שכ"כ טרח והוציא ממון רב לקיים מצוות עשה של כתיבת ספר תורה, ולבסוף יאבד המצוה בידים במה שיתן את הספר תורה לחלוטין לבית הכנסת, שנתינה לביהכ"נ הרי אינה מצוה גדולה כ"כ אף כשאין להם ס"ת אחרת, שהרי יכולים לקרוא אף בספר תורה של אדם יחיד, וכ"ש כשיש להם הרבה ס"ת בלא זו, וא"כ ודאי אנן סהדי שלא נתן את הספר תורה לביהכ"נ אלא לקריאה בעלמא בס"ת שלו.

ואף אם הוא עם הארץ ולא ידע שיאבד מצותו בזה שיתן לביהכ"נ ואולי עוד היה סבור שיותר יש מצוה כשיקדישנה לביהכ"נ, וא"כ אפשר היתה כוונתו להקדישה לביהכ"נ לחלוטין, ודאי שאין זה אלאהקדש בטעות, שברור שאם היה יודע שיאבד מצותו בזה לא היה מקדישה, ואף שאין לסמוך ע"ז כשהקדיש בפירוש לגמרי לבית הכנסת, משום שאפשר שיודע שאיבד מצותו ומ"מ הקדישה, אבל עכ"פ כשלא פירש, ממה נפשך אינו הקדש, שאם יודע הדין אנן סהדי שלא הקדישה, ואם אינו יודע הוא הקדש טעות.