המוכר דולרים ואח"כ נודע שבאותה שעה נפחת השקל
בגמ': יותר מכאן יעשה חשבון מה הוא מחזיר לו מעות וכו'. (בבא בתרא קג, א).
בשו"ת אבן ישראל (ח"ז סי' סא) דן באחד שמכר בארץ ישראל דולרים תמורת שקלים שהם המטבע היוצא בארץ ישראל, ואח"כ נודע ששעתיים לפני זמן המכירה נפחת השקל. וטוען המוכר שכיון שבשעת המכירה היה הדולר שוה יותר שקלים ולא ידע מזה, הרי זו מכירה בטעות ורוצה לבטל את המקח.
והלוקח טוען שמה שנפחת הוא פחות משישית מהמקח וא"כ אין כאן תביעה כלל, כדין אונאה פחות משתות שמוחלין זה לזה כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רכז ס"ג), ואינו מחזיר את האונאה.
וכתב, שאם הטעות כאן הוא בשוויות המקח, דהיינו שהוא רצה למכור ולקבל סך שקלים ששוים כך וכך, ונתברר שקיבל שקלים שאינם שוים כך אלא פחות, הצדק עם הלוקח שנידון זה שייך להלכות אונאה, ובפחות משתות הוי מחילה.
אך למעשה מחדש שם שאין נידון זה שייך כלל להלכות אונאה, אלא הוא בגדר טעות בדבר שבמדה משקל ומנין. ומבאר שהטעם שבכל אונאה במקח שהיה צריך לקבל ששה שקלים וקיבל חמשה, לא אומרים שהוא טעות במנין אלא הוא טעות בשוויות שמכר שוה שש בחמש, היינו משום שכל מוכר חפץ עיקר כוונתו היא לקבל את שוויות החפץ, וכל שהתאנה בפחות משתות אין זה אונאה. אבל מי שמוכר דולרים אין זה משום שהוא רוצה את השוויות של הדולרים, אלא שהוא צריך מטבע היוצא והדולר אינו מטבע היוצא כאן, ונמצא שכל המכירה היא כדי לקבל מטבע היוצא דהיינו שקלים, וא"כ הנידון אצלו הוא כמה שקלים יקבל, ונמצא שהטעות היא במנין השקלים שקיבל ולא בשוויותם, והרי זה טעות בדבר שבמנין שלעולם חוזרת. ולכן מסיק שאין הדין עם הלוקח.
וטענת המוכר לבטל את המכירה תלויה במחלוקת הראשונים בסוגייתנו בפירוש דברי רבא (לעיל צ.) 'כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר'. שלדעת הרשב"ם (ד"ה פיחת) ועוד ראשונים (ראה לעיל) דהיינו ביטול מקח, הדין עם המוכר וצריך המוכר להחזיר לו את הדולרים. אך למעשה נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' רלב ס"א) כדעת הר"י מיגש והרמב"ם [ועוד ראשונים] שהמקח קיים ורק מחזיר את הטעות, וא"כ בנידון שלפנינו המכירה קיימת והדולרים שייכים ללוקח, אלא שהוא צריך להוסיף לו על השקלים כמה שנפחתו.
