הליכה לבוררות כשיש בית דין בעיר
במשנה: משנה דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד דברי רבי מאיר וחכמים אומרים שני דיינין בוררין להן עוד אחד. (סנהדרין כג, א).
בסוגיין נתבאר דין זבל"א וזבל"א, שאם אחד מבעלי דינים אמר איש פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו פלוני ידון לי, הרי אלו שני דיינים שבררו זה אחד וזה אחד, בוררים להם דיין שלישי.
וכתב הרמ"א (חו"מ סי' ג ס"א), שדין זה לא נאמר אלא בעיר שאין בה דיינים קבועים, אבל אם היו דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר. וכתב שכן נוהגים בעירו.
ובטעם הדבר כתב הלבוש (שם ס"א), שאם כן כל אחד ידחה את חבירו לזבל"א, וימשיכנו כדי להישמט מדינו.
וכתב בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' מז), שאפילו אם אין בית דין בעיר זו ורק בעיר הסמוכה יש דיינים קבועים, לא יוכל בעל הדין לומר שאינו רוצה לטרוח וללכת לעיר אחרת אלא רוצה לדון בזבל"א, ובפרט בדורות הללו שיש טועים בדברי רש"י וסוברים שעניינה של זבל"א הוא, שכל דיין מתעצם להביא ראיות לטובת זה שברר אותו [ראה רא"ש (סי' ב) שכתב 'מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י, ולמדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר, ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין, ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות, ונתלים בדברי רש"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו, וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו' וכו'], ואם כן יש להרחיק מלדון בזבל"א כל מה שאפשר. וכתב שכן משמע בכמה תשובות של האחרונים, שכתבו שבמקום שאין בי"ד קבוע ילכו לבי"ד הסמוך, ולא הזכירו כלל שירדו לדין בזבל"א. וסיפר ששנה קודם שכתב תשובה זו ראה פסק אחד שיצא מפי קדוש הגאון מהרר"מ, שפסק בנדון דומה ממש לנידון זה שאין אחד מהצדדים יכול להכריח לזבל"א במקומו, רק ילכו לבי"ד הסמוך, וטעמו ונימוקו עמו, ואף הוא נעשה סניף לפסק ההוא.
וכתב בחזו"א (סנהדרין סי' טו סק"ז), שאף על פי שבכמה דברים יש לתובע זכויות בקביעת מקום המשפט יותר מלנתבע [ראה שו"ע חו"מ (סי' יד ס"א)], מכל מקום בדין זה אף התובע אינו יכול לדרוש שרוצה לדון בזבל"א, ואם יש דיינים קבועים בעיר יכול הנתבע לומר שרוצה לדון בפניהם ואינו רוצה לדון בזבל"א.
