הכרעת ספק בהלכה עפ"י בת קול ורוח הקודש
בגמ': אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו חולצין בסנדל אין שומעין לו. (יבמות קב, א).
וכתב הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשניות ד"ה ועל זה הענין) ללמוד מסוגייתינו שאין להוסיף או לגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים, כמו שנאמר (דברים ל יב) לא בשמים היא.
וכאשר למדו חז"ל ממקרא זה (בבא מציעא נט:) שאין להשגיח בהוראת בת קול, ומפני זה כשנחלקו חכמים עם רבי אליעזר ואמר ר' אליעזר בת קול תוכיח ויצאה בת קול מן השמים כדבריו לא שמעו לו, וכך מצאנו גם בגמרא (תמורה טז.) כשנשתכחו שלושת אלפים הלכות בימי אבלו של משה ובקשו ליהושע שיחזירם להם בנבואה אמר להם לא בשמים היא.
ועפ"י זה קבע הרמב"ם (שם) שנביא שבא ואמר שנגלה לו בנבואה שהלכה כדברי פלוני, או שהלכה כך וכך, דינו כנביא שקר שנהרג בחניקה, שהלא ודאי שקר בפיו כי לא ינבא מן השמים בדבר שאין בו ממש, ועל כרחינו הוא שנביאותו שקר. וכן פסק ביד החזקה (יסודי התורה פ"ט ה"ד).
ובכסף משנה (שם ה"ג) תמה על הוראת הרמב"ם מגמרא מפורשת (עירובין יג:) שאמרו שהיו ב"ש וב"ה נחלקים הלכה כמי, הללו אומרים שהלכה כמותם והללו אומרים שהלכה כמותם, עד שיצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כבית הלל, ועל פי זה נקבעה ההלכה כבית הלל בכל מקום, וכבר הקשו התוס' (בפסחים דף קיד. ד"ה דאמר) מהגמ' בב"מ הנ"ל שלא השגיחו בבת קול שהורתה הלכה כדברי ר' אליעזר, ותירצו שלעולם יש להשגיח בבת קול כל שיצאה מעצמה, ורק בכגון מעשה דרבי אליעזר שאמר בת קול תוכיח ולא יצאה אלא עפ"י גזירתו, כל כיוצא בזה אין ללמוד הלכה הימנה, שאני אומר לכבודו הוא שיצאה. ועוד תירצו שמה שאמרו שאין סומכים על בת קול, היינו בדבר שהוא נגד ההלכה, כגון מעשה הנ"ל שנחלק ר"א עם כל חכמי ישראל ודין הוא (ברכות דף ט.) שיחיד ורבים הלכה כרבים, ואין כח בבת קול לעקור את ההלכה. אולם באופן שישנו ספק כדברי מי יש להורות, יש לסמוך על בת קול. ומ"מ לפי כל התירוצים מוסכם שבמקום מחלוקת יש לסמוך על הוראה הבאה מן השמים לידע הלכה כדברי מי, וזהו שלא כדברי הרמב"ם שפסק שאפילו אם אומר הלכה כדברי פלוני דינו כנביא שקר. והניח הכסף משנה דעת הרמב"ם בקושיא.
ובפר"ח (בהגהותיו על הרמב"ם שם) שכתב ליישב דעת הרמב"ם, שיש לומר שדעתו שהלכה כר' יהושע שאין משגיחין בבת קול, כמבואר בגמרא (פסחים קיד.) שלדעת ר' יהושע אין להכריע הלכה כבית הלל בכל מקום מפני הבת קול שיצאה כדבריהם, ואף על פי שאף אנו פוסקים כב"ה בכל מקום, אינו מכח הבת קול אלא שהכריעו חכמים כך כיון שב"ה היו מרובים יותר, ואף שב"ש היו מחודדין וחריפים יותר, יש לילך אחר המרובים.
אולם החיד"א (שם הגדולים, מערכת הגדולים אות י סי' רכד) הוכיח שלא כדברי הפר"ח מכמה סוגיות שמבואר בהם שהטעם שפוסקים כב"ה הוא מפני הבת קול, וכדעת התוס' שיש לסמוך במקום מחלוקת על הוראה מן השמים. ויש מהאחרונים שהוכיחו שכן גם דעת הראב"ד שמוכיח כסברתו על פי רוח הקודש כמבואר ממה שכתב (לולב פ"ח ה"ה) שכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול, וכעין זה כתב הראב"ד (בית הבחירה פ"ו הי"ד) כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו.
אולם לדעת החת"ס (שו"ע או"ח ח"א סי' רח) אין כוונת הראב"ד שנגלה לו מן השמים ע"י רוח הקודש כנבואה, אלא שעל ידי עמל התורה זכה להשגה למעלה מדרך הטבע, שגם השגה כזו נקראת רוח הקודש, אבל אילו היה נגלה לו ברוח הקודש ובנבואה ממש, לא היה סומך על זה כלל להכריע הלכה, שהרי לא בשמים היא.
ועיין עוד בשם הגדולים (שם) שהאריך לפלפל ליישב דעת אחד מן הראשונים הנקרא רבינו יעקב חסיד שהיה שואל ספיקותיו מן השמים והיו משיבים לו והיה נוהג על פי זה, ואף חיבר שו"ת מתשובות שהשיבוהו, הנקרא שו"ת מן השמים וצידד החיד"א לבאר שדעת אותו ראשון הוא כדעת התוספות הנ"ל, ועי"ש עוד באריכות.
אכן בכמה מהדפוסים של ספר שם הגדולים, נדפסה הגהה מחכם אחד שכתב, שלא הייתה כוונת רבינו יעקב בשאלותיו מן השמים לשאול כדי לנהוג על פי מה שיענו לו, שהלא בכמה דינים השיבוהו שלא כהלכה הנקוטה בידינו מש"ס ופוסקים ובוודאי לא היה נוהג כן, רק רצה לידע היאך פוסקים בעניינים אלו בשמים.
ובספר ויואל משה (מאמר שלש שבועות סי' קנא) הקשה על לשון הגמ' שאפילו אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שזהו דבר שאינו במציאות שהרי אליהו לא יאמר דבר שהוא היפך האמת וההלכה, והו"ל למימר שאפילו אליהו לא יוכל לומר אין חולצין בסנדל ומדוע אמרו הלשון אין שומעין לו שאין זה לכבודו של אותו צדיק וגם אינו במציאות, וביאר שבוודאי ידעו חכמינו ז"ל שאליהו לא יאמר כן אלא זהו הוראה לדורות שאפילו אם יהיה אדם ששקול כאליהו ויאמר כנגד ההלכה אין שומעין לו, עיי"ש.
דף היומי לילדים:
גֵּר שֶׁהִתְגַּיֵּר - כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד
קַיָּם כְּלָל מְיֻחָד לְגַבֵּי גֵרִים: "גֵּר שֶׁהִתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד".
כְּשֶׁאדם שאינו יהודי בוחר להתְגַּיֵּר, בבחינה הלכתית והגדרה של מעמד אישי- כָּל קִשְׁרֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ עם ההורים והאחים נִפְסָקִים. כְּלוֹמַר, מבחינת המעמד האישי והמשפטי הוּא לֹא נִקְרָא קָרוֹב שֶׁלָּהֶם בִּכְלָל.
כָּעֵת נִרְאֶה אֵיךְ הַכְּלָל הַזֶּה מַשְׁפִּיעַ עַל הֲלָכָה אֶחַת לדוגמא אנו יוֹדְעִים, ששְׁנֵי אַחִים אֵינָם יְכוֹלִים לְהָעִיד יַחַד בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבִים אֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת עֵדִים. אֲבָל, שְׁנֵי אַחִים שֶׁהִתְגַּיְּרוּ, יְכוֹלִים לְהָעִיד יַחַד בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם אֵינָם קְרוֹבִים, שהרי בָּרֶגַע שֶׁהֵם הִתְגַּיְּרוּ, כָּל אֶחָד מֵהֶם הִפְסִיק לִהְיוֹת קְרוֹבוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי וְעַכְשָׁיו הֵם כְּמוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים זָרִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהָעִיד יַחַד בְּבֵית דִּין. (מאורות הדף היומי / תלמוד ישראלי).
