היתר עגונה עפ"י תמונה

בגמ': אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי כתובות [או] משתי שדות (כתובות יח, א).

בשו"ת עין יצחק (ח"א אבה"ע סי' לא) נשאל בדין עגונה שיש תמונה המעדת את טביעת בעלה, והאשה העגונה אומרת שהיא מכרת היטב בתמונה שהוא בעלה שנאבד. וגם הראתה האשה שיש בידה תמונה שצילמוהו בחייו והתמונות זהות, אם יש לסמוך על כך ולהתירה.

העין יצחק דן שם בכמה צדדים בענין זה, וכתב היות ושני התמונות דומים זה לזה בלי שום שינוי כלל, נראה דעל זה בוודאי יש לסמוך להיתירא כיון דהם שניהם לפנינו ודומין להדדי, וכמו שמצינו בסוגיין גבי קיום שטרות ע"י דמיון שמדמין אותן לשטרות המקוימין כבר דזהו קיום גמור ומהני אף במה דצריך קיום מן התורה ומוציאין ממון מהמוחזק על סמך הדמיון הזה. וכדעת הש"ך (ראה אליבא דהלכתא בדעת האחרונים בזה) שמוציאין ממון אפילו בשטר כתב ידו, וכיון דמוציאין ממון עפ"ז מן המוחזק אף במה דבעינן קיום מן התורה מוכח דהך כח הדמיון עדיף מרובא דברובא אין מוציאין ממון כו'. ע"כ אין לנו להחמיר בכזה אף בחשש אשת איש. ולכן יש לנו על מה לסמוך להיתירא על מה שדומין התמונות להדדי.

אך כל זה הוא רק באופן שהתמונה צולמה בתוך ג' ימים למיתתו שאם לא כן הרי אין מעידין עליו אלא עד ג' ימים ובנטבע במים בעינן שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים כמבואר בשו"ע (אבה"ע סי' י"ז סכ"ו).

ובשו"ת ברכת רצ"ה (סי' ג), האריך בענין זיהוי ע"פ תמונה פוטוגרפית, והשוואתה לתמונתו מחיים, והביא דברי הש"ך והקצה"ח שנחלקו לגבי קיום שטרות ע"י דימוי החתימות בשטר כת"י, והסכים לדברי הקצוה"ח שאין להוציא ממון אפי' ע"פ סימנים מובהקים ביותר, ומ"מ לענין השוואת תמונות פוטוגרפיות ודימויים זה לזה יש לנו סעד להתיר ע"פ הדעות שדימוי חתימות נחשב לקיום מן התורה, ואפי' לד' רב שרירא גאון וסיעתו דימוי תמונות זל"ז חשיב כסימן מובהק ביותר, ואע"ג דלא מהני לענין להוציא ממון, מ"מ לענין עגונה שפיר מהני להקל. וסיים בסוף דבריו, שיש לחלק עוד דשאני גבי קיום כתב יד הלוה, שיש לדון שאינו קיום מעליא כיון שהמזייף יעשה כל טצדקי להתדמות לחתימת ידי הלוה בכוונה מכוונת. משא"כ בנ"ד דלא חיישינן אלא דילמא אתרמי כה"ג, ומש"ה לא חיישינן לכ"ע ע"י דמיון התמונה. ע"ש. וכן הסכים הגאון מהרש"ם (ח"ג סי' רנו, ח"ז סי' מ), ואף שכתב לחלק בין דימוי חתימות זה לזה ובין זיהוי אדם שיש לו פרצוף פנים עם החוטם בולט לתמונה פוטוגרפית וציור סממנים שאינו בולט, מ"מ כתב שדברי הברכת רצה הנ"ל נכונים.

ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חאה"ע סי' ה) כתב בתשו' להגר"ש ענגיל הנ"ל בענין זה, וז"ל והנה הדר"ג חושב הצורה פוטוגרפית עכ"פ לסימן אמצעי, והביא מ"ש הקצוה"ח (סי' מו) דלרש"ג לא מהני דמיון חתימות של הלוה, שזהו רק כסימן אמצעי, אבל הנתיבות שם ס"ל דהוי סימן מובהק ביותר שמתירין על ידו בעגונה. ולענ"ד דמיון צורת הפוטוגרפיא ודאי דעדיף מדמיון כתב ידו, שבכת"י א"א לצמצם שיהיה דומה ממש וכו', אבל תמונה פוטוגרפית שהיא ע"פ הטבע שצורת בבואה שלו נקלטת בדיוק וניכרת יפה אף לילדים עדיף טפי. (וע"ע בשו"ת משיב דבר אבה"ע סי' כג, בשו"ת אבן יקרה ח"א סי' יט, אמרי יושר ח"ב סי' ל אות ג, מרחשת ח"ב סי' ו).