החיוב לנהוג דרך כבוד במלכי אומות העולם והברכה על ראייתם
בגמרא נתבאר שדניאל חנניה מישאל ועזריה היו עומדים בהיכל מלך בבל, והיו אונסים את עצמם מן השחוק ומן השיחה ומן השינה, ומעמידים על עצמם בשעה שנצרכים לנקביהם מפני אימת מלכות. וענין כבוד מלכי אומות העולם נתבאר גם בברכות (יט:), אמר רבי אלעזר בר צדוק, מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.
ואף על פי שרבי אלעזר בר צדוק היה כהן, עבר על האזהרה שהזהיר הכתוב (ויקרא כא א) 'לנפש לא יטמא בעמיו' שאסור לכהן להיטמא למת, ומבואר בגמרא שם שכיון שיש בארונות פותח טפח אין בדבר טומאה דאורייתא אלא רק איסור דרבנן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו חכמים.
ורבינו בחיי כתב בכד הקמח (ערך חילול ה') לענין היראה מפני המלך [ולא חילק בטעמיו בין מלך ישראל למלך ממלכי אומות העולם], שאע"פ שדרך התורה שלא לירא מבשר ודם, הלא אנו מוזהרים ליראה מן המלך, והטעם בזה לפי שהמלך קיום הארץ כענין שכתוב (משלי כט ד) 'מלך במשפט יעמיד ארץ', ואמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ג מ"ב) אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. והיראה מן המלך הוא בכלל יראת השם כי הוא יתברך ציוה בכך. ומצינו שהוקשה יראת המלך ליראת המקום, הוא שאמר שלמה (משלי כד כא) 'ירא את ה' בני ומלך', ופירושו שכשם שתצטרך ליראה את השם יתברך אע"פ שאין אתה רואהו, ועל ידי זה תפרוש מן העבירה, כן תצטרך שתתירא מן המלך המולך בארץ ותשים צורתו נכח פניך אע"פ שאין אתה רואהו, ובזה תנצל מחיוב מיתה למלכות.
ובשו"ע (או"ח סי' רכד ס"ח) מבואר, שהרואה מלכי עובדי כוכבים אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם. וכתב במג"א (סק"ה) בשם הרדב"ז (ח"א סי' רצו) שהשלטונים שאין עול מלך עליהם לשנות דבריהם ויכולים לדון ולהרוג במשפט, הרי הם כמלך ומברכים עליהם, ועל השרים שממנה המלך בכל עיר טוב וישר לברך בלא שם ומלכות, ועל השופט הגדול שהוא הקאד"י אין מברכין כלל. ובגוף תשובת הרדב"ז דקדק אם השר של מצרים הנקרא 'באשא' דומה לשלטונים הנזכרים שמברכים עליהם, שהרי אין לו רשות להרוג במשפט אלא במאמר השופט הגדול הממונה מאת המלך. אלא שבמדינותיהם של הישמעאלים יש שני מיני משפט, אחד שרעי ואחד עורפי, והמשפט השרעי מסור לשופט הגדול והוא פוסק הדין, והשר מצוה לעשות המשפט. והמשפט העורפי שהוא כמו הוראת שעה הוא מסור לשר המדינה, ויכול להרוג כפי העורפי אפילו שלא מן הדין ובלא ידיעת השופט הגדול. וכתב שכיון שהבאשא יכול להרוג על פי המשפט העורפי ואין מוחה בידו, וגם המלך אין רגיל למחות בידו כיון שהוא גר בריחוק מקום, הרי זה כשלטון שיכול להרוג כרצונו ומברכים עליו. אבל על השופט אין סברא כלל שיברכו כשרואים אותו, שאף על פי שהוא פוסק את הדין מכל מקום אינו יכול להרוג אלא בהסכמת השר. ולדינא כתב שאין דעתו מסכמת לברך על השרים הבאים למצרים ולא על שום שר משרי המלך בשם ומלכות, כיון שהמלך משנה דבריהם מהן ללאו ומלאו להן על ידי כתבים ומאמרים כאשר אנו רואים בעינינו, ולכן הטוב והישר בזה הוא לברך בלי הזכרת שם ומלכות, שבזה לא הפסיד כלום שהרי הוא נותן שבח להקב"ה שחלק מכבודו לבשר ודם.
וכתב בתורת חיים (או"ח סי' רכד סק"י) שמדברי הרדב"ז יש ללמוד, שבמדינות שאין מלך אלא פרעזידענט שממנים אותו לסכום מסוים של שנים, ובמשך שנים אלו הוא כמלך שאין מי שישנה את משפטו, ורק בידו הזכות לחתום הדין להרוג או לחון המחויבים להריגה וכנודע, מברכים עליהם. ושלא כמי שצידד לומר שאין מברכים אלא על מי שיש לו שם מלך הנקרא בל"א קעניג או קייזער או פירס וכדומה, שהרי בדברי הרדב"ז מבואר שכל מי שיכול להרוג בלי שמישהו ימחה בידו מברכים עליו. וכן נקט בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' לב), וביאר בטעם הדבר שהכל תלוי ביכלתו של זה להמית ולהחיות, שהוא מטעם מטבע הברכה שטבעו חז"ל לברך שחלק או שנתן מכבודו לבשר ודם, שהכוונה בזה שהקב"ה שבידו להמית ולהחיות חלק או נתן קצת מכבודו זה לבשר ודם. ולכן הכל תלוי ביכלתו של המלך להמית ולהחיות. וראה מה שכתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' יט) על ראיית פני מלכה.
