הורשת אב ממונו לבנו הצדיק

בגמ': רב פפא איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה, אזל למיכתב לה כתובה. שמע יהודה בר מרימר נפק לוותיה, כי מטו לפיתחא, הוה בעי יהודה למיפטר מניה, א"ל רב פפא ניעול מר בהדאי, חזייה דלא ניחא ליה, א"ל מאי דעתך, אי משום דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכו' (כתובות נג, א).

ברמב"ם (נחלות פ"ו הי"א) כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשין, אע"פ שאין היורשין נוהגין בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' רפב ס"א).

והנה במדרש רבה (לך לך פרשה מב א) הובא שהורקנוס אביו של ר' אליעזר, אמר לו, בני, אני לא עליתי לכאן אלא כדי לנדותך מנכסי, עכשיו שראיתיך בכך הרי כל נכסי נתונים לך במתנה, א"ל ר' אליעזר, הרי הם עלי חרם, ואיני אלא שוה בהם לאחי.

וכתב על זה הגאון מהר"ש יפה בספרו יפה תאר (שם) כל נכסי נתונים לך במתנה, אע"ג דאמרינן לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לזכאה, שמא שאני הכא דהוה תלמיד חכם. אי נמי דבמתנה דזכי בה מחיים לית לן בה.

אך בספר בני חיי (חו"מ סי' רפב) תמה על דברי היפה תאר הנ"ל, מדברי הרמב"ם והטוש"ע (שם) שכתב, ומדת חסידות שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירים בה הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו 'שהוא חכם' ונוהג כשורה. עכ"ל. ומבואר שאפילו לחכם אין להעביר נחלה.

וכן הקשה בס' אות היא לעולם (ח"א מערכת ה) וכתב, שאף הרב יפה תאר לא אמרה אלא בלשון שמא, ומשמע דלא ברירא ליה מילתא, ולהלכה לא ניתן להאמר כיון שהרמב"ם והטוש"ע כתבו להיפך.

ובספר שארית יעקב (אלגאזי, ויקרא דף ב עמוד ד) כתב, וכבר כתב הרב היפה תואר בפרשת לך לך, שאפי' למ"ד שאסור לאעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא, היינו דוקא כשההפרש לבן בין שאר הבנים, אינו אלא בהעדר הרע, שהם אינם נוהגים כשורה והוא נוהג, אבל היכא דהוי בעדיפותא דאיכא נמי תורה דהוי חכם, ואינהו לא הוו בחכמה, לכ"ע ליכא משום אעבורי אחסנתא.

ובדעת זקנים מבעלי התוס' (בראשית כה ה) ובפירוש הרא"ש (עה"ת שם) הקשו על הפסוק 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק', תימא היכי עביד הכי, הא אמרינן אסור לאעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכו' וקיי"ל שאברהם אבינו קיים כל התורה, ותירצו שאברהם וישמעאל גרים היו ואמרינן דגר אינו יורש את אביו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ובספר מחנה יהודה (סי' רפב) כתב ליישב הקושיא הנ"ל שהרי שרה אמנו נביאה היתה, ואברהם היה טפל לשרה בנבואה, וכבר ראתה ברוח הקודש שאין צדיק יוצא מישמעאל, ובכה"ג שפיר דמי לאעבורי אחסנתא. ועוד שישמעאל היה עובד ע"ז ומגלה עריות ושופך דמים, ובכה"ג ודאי שמותר לאעבורי אחסנתא מניה. וכ"כ הבאר שבע (סנהדרין צא.).

ומבואר שיש המתירים להעביר נחלה לבן צדיק. עוד דנו הפוסקים אם מותר להעביר נחלה כדי שלא ירש בן רשע.

ובחת"ס (בתשובה חו"מ סי' קנג) כתב שברא בישא היינו שאינו מומר אלא בישא בעלמא שאינו זהיר כל כך במצות, או שאינו נוהג כבוד באביו. ומשמע מדבריו שבמומר מותר להעביר נחלה ממנו. ובמהר"ם שיק (חו"מ סי' מג) כתב שאם הבן אפיקורוס ואינו שומר דת, נראה שלא שייך לומר שמא יצא ממנו זרע טוב, שאלו האנשים אינם מגדלים בניהם על דרך הטוב, ובפרט אם ע"י הירושה הזו יהיה רשע יותר.

אך בשערים המצויינים בהלכה (סי' קצג קו"א סק"ז) הביא שבתוס' בעבודה זרה (כו: ד"ה אני) משמע לא כן, וכתב שכן מבואר גם בדובב מישרים (סי' צז).

ובשו"ת אג"מ (חו"מ ח"ב סי' נ) כתב, הנה בבנין דלא מעלי פשוט שהוא רק בברא בישא בעלמא דאינו זהיר כל כך במצוות אבל הוא מאמין בה' ובתורתו ומחנך את בניו ללכת בתורת ה' ולשמור מצותיו, שבזה יש ודאי ספק שיצא ממנו בנים טובים, ואף אם הוא חוטא היותר גדול בין אדם לחברו כמסור נמי, כיון דהוא נזהר בדברים שבין אדם למקום, מחנך את בניו לתורה ומצות לכן יש ספק שיצאו ממנו בנים טובים. אבל המומרים לחלל שבתות בפרהסיא ועוברים על איסורי התורה, ואין מחנכים את בניהם לתורה ומצות אין להסתפק בזרעא מעליא, ואף שאירע לפעמים שגם ממומרים לשבת ולכל התורה, יצא בן שומר תורה, ודאי הוא רק מיעוט שלא מצוי, ואין לחוש לזה שלכן ודאי רשאי לא רק ליתן לצדקה אלא אף ליתן לאחרים רשאי, ורוח חכמים נוחה מזה. ויותר מזה כתב, שאף במסור שיש ספק שיצא ממנו בנים טובים שמטעם זה אסור לאבד ממונו ביד מסתבר שהוא רק שלא לאבד מה שיש לו כבר, אבל רשאי להעביר נחלה ממנו, דהא גדולה מזה איתא בש"ך (חו"מ סי' שפח ס"ק סב) שע"י גרמא או גרמי מותר לאבדו, וכ"ש העברת נחלה שאינו מזיק כלל ממה שהיה לו אלא שמונע שלא יתוסף לו שרשאי. וע"ע בספר ישמח משה (פרשת וישב ד"ה הג"ה) מה שכתב בזה.

נתינת ממונו מחיים לבן אחד

עוד תירץ המהר"ש יפה הנ"ל, שבמתנה שזוכה בה מחיים ליכא משום אעבורי אחסנתא. והנה כתב הכנה"ג (סי' רפב הגה"ט סק"י) אומר אני, שאפי' אעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא לא אמרו אלא בלשון ירושה ובשעת מיתה, אבל בלשון מתנה ובהיות הנותן בריא, אין שום קפידא בדבר, וכן ראיתי נוהגים שאין נזהרים בזה.

ובספר בני חיי (סי' רפב, הו"ד בפתח עינים ד"ה מאי, עיי"ש) הקשה על תירוץ הרב יפה תאר ממה שאמרו בסוגיין, רב פפא איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה, אזל למיכתב לה כתובה. שמע יהודה בר מרימר נפק לוותיה, כי מטו לפיתחא, הוה בעי יהודה למיפטר מניה, א"ל רב פפא ניעול מר בהדאי, חזייה דלא ניחא ליה, א"ל מאי דעתך, אי משום דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מניה, וכל שכן מברא לברתא, האי נמי תקנתא דרבנן היא, כדאמר ר' יוחנן משום רשב"י, מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין, כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. א"ל יהודה הני מילי מדעתיה, אבל לעשויי לא, א"ל אטו מי קא אמינא לך לעשייה, עול ולא תעשייה, א"ל מעלאי דידי היינו עשייה, אכפייה ועול. וכו'.

ואם איתא שבמתנת בריא שפיר דמי, מאי קאמר רב פפא אי משום דאמר שמואל לא תיהוי בעבורי אחסנתא וכו', והלא כאן כותב לבתו כשהוא בריא ומחיים. אלא ודאי דלא שנא.

ובשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' שלו) מבואר דס"ל שגם במתנת בריא איכא איסורא דאעבורי אחסנתא.

ועיין בהעמק שאלה (פרשת ויצא שאילתא כא אות א) שכתב על דברי סוגיין ולכאורה קשה, וכי אסור לתת מתנה אפי' לאחרים במתנת בריא, וכ"ש לבתו, והרי כלב נתן גלות עלית ותחתית לעכסה בתו. וצ"ל דהכי פריך, שאיך אתו רבנן 'ומתקני', שתקנת חכמים על זה לא ניחא כולי האי. ע"ש.

ובחתם סופר (בתשובה חו"מ סי' קנא, הו"ד בפ"ת שם סק"א) כתב, אולי כל הנאמר אינו אלא בשכיב מרע שאין המתנה חלה אלא בשעת מיתה ואז הנכסים נופלים לפני יורשים, והוא בא להפקיע, אבל מתנת בריא גוף מהיום ופרי לאחר מיתה לית לן בה דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה, וסברא נכונה ליישב המנהג, אבל כתב שמסוגיין לא משמע כן, ומ"מ אם מניח ליורשיו עכ"פ מנה יפה יכול להזדקק לזה.

ובמשכנות הרועים (מערכת ל אות א) הוכיח מדברי כמה ראשונים שבמתנת בריא ליכא משום אעבורי אחסנתא. וביאר שמה שהקשו האחרונים מסוגיין, יש לומר דהא דקאמר אי משום דשמואל וכו', הוה מצי למימר דשמואל לא קאמר אלא בשכיב מרע, ולא במתנת בריא, אלא דעדיפא מינה קאמר, דאפי' לדידך דסברת שיש להחמיר אפי' בבריא משום סייג ומשמרת למשמרת, שאני הכא דתקנתא דרבנן היא, וכיון דלמצוה קא עביד לית לן בה. וע"ע בשו"ת ישמח לבב (חו"מ סי' ה).