הוראת הלכה וחיבור ספרי פסק לפני שנת הארבעים
במשנה (סנהדרין פו, ב), נמצא חומרו קולו. ופירש רש"י (ד"ה נמצא), חומר שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים שנה.
וכונתו לדברי הגמרא בסוטה (כב:) שעד ארבעים שנה אין לתלמיד להורות. וברש"י (ד"ה בשוין) פירש שזה הוא רק אם יש בעיר גדול ממנו בחכמה, אבל אם גם הגדולים ממנו שוים לו בחכמה, מותר לו להורות. ובתוספות (ד"ה בשוין) הביאו דעה, שאפילו אם יש גדול שוה לו בחכמה אסור להורות, ורק אם הוא גדול מכולם בחכמה מותר לו להורות. וברש"י כאן כתב (ד"ה תלמיד) שאם הורה אותו תלמיד אין לסמוך על הוראותיו.
אמנם בתשובות הרדב"ז (ח"ו סי' ב אלפים קמז) כתב, שאף שנקרא אינו ראוי להוראה, לא נאמר עליו שהוראותיו בטלות, כמו שנאמר על מי שנוטל שכר כדי לדון שדיניו בטלים (בכורות כד:), אלא אם הורה הוראותיו קיימות, כיון שיכול לומר שיודע הוא בעצמו שלא יטעה, ובפרט אם מורה מתוך ספר.
והרמב"ם והטור השמיטו דין זה, וכתב בבית יוסף (יו"ד סי' רמב ד"ה כל תלמיד) שהם מפרשים את כוונת הגמרא שם, שעד ארבעים שנה מותר לתלמיד לנהוג מידת חסידות ולעכב את עצמו מלהורות, ואחר ארבעים אסור לו וחייב להורות. אבל ודאי מותר להורות גם קודם ארבעים. ובשו"ע גם כן סתם ולא הביא דין זה.
ורבים מן האחרונים פירשו, שגם הרמב"ם והטור מפרשים את דברי הגמרא כפשוטו שעד ארבעים שנה אסור להורות, אך סוברים שכל דין זה נאמר על זמן התלמוד, שלא היו הספרים ופסקי ההלכות מצויים, והיו מורים מפי סופרים ולא מפי ספרים. אבל בזמן הזה שמצויים ספרי הלכה ופסק, אם למד התלמיד והגיע להוראה יכול להורות מתוך הספרים אפילו אם הוא פחות מבן ארבעים, ומעשים בכל יום שהבחורים מורים הוראות ואין פוצה ואין מצפצף (שו"ת הרדב"ז שם, שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' א, לחם משנה תלמוד תורה פ"ה ה"ד).
אמנם הרמ"א (יו"ד סי' רמב סל"א) כן הביא דין זה, שאין לאדם להורות עד ארבעים שנה אם יש בעיר גדול ממנו אף על פי שאינו רבו.
ועל פי דברי הרמ"א אלו, נתפרסם כרוז בקהילת פראג על ידי הנודע ביהודה ובית דינו (הובא בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שעה בהערותיו על דברי הרמ"א), 'שבזמן הזה רבו המחברים המדפיסים ספרים, וגורמים לביטול זמן שעוסקים בהם במקום בספרי הקדמונים, ואם לא היה נוגע להלכה החרשנו, אך יש שמחברים ספרי פסק והלכה, והספרים מתפשטים בעולם, וחושבים ההמון שכל מה שנתפשט אפשר לסמוך עליו, ואפילו מורי הוראה שאין להם חיך לטעום ולהבחין בטיב הדברים סומכים עליהם. ולכן ראינו לעמוד בפרץ לתקן תיקון בקהילתנו, שכל צורבא מרבנן שלא מלאו לו ארבעים שנה, לא ירים ידו להדפיס ספרים בש"ס ופוסקים בחייו. ורק מי שמלאו לו ארבעים לבינה הרשות בידו אם הוא ראוי לכך להדפיס את חידושיו בדפוס. וכל זה נגמר אצלנו בהסכמת כולנו לאיסור, ואין לפרוץ בזה גדר'.
