הוצאת תלמיד מבית המדרש מחמת חטא
בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' שצו) דן בדבר תלמיד שסרר והזיק לממון הישיבה, וכתב שעל פי הרוב ראשי הישיבה יודעים מעשה נערות מבחורים, ומתחשבים בזה אם הם באמת מתחרטים, ואינם משלחים אותם מן הישיבה, אבל אם הוא באמת בחור שאינו ראוי לישיבה א"כ בדין יש לשלחו ולגרשו מהישיבה, וכמו שאמרו בסוגיין (סנהדרין דף לא) בתלמיד שיצא עליו קול שגילה דבר שנאמר בבית המדרש אחר עשרים ושנים שנים, והוציאו רב אמי מבית המדרש. ומכל מקום כתב שצריך לדעת ולברר כל הענינים מה הם, ו'שמוע בין אחיכם' כתיב (דברים א, טז).
ובקובץ ישורון (טו, עמ' תצו) הובא שנשאל בעל המנחת שלמה בענין בחור עז פנים שהיה צורך לסלקו מהישיבה, אלא שאם ישולח מהישיבה יש חשש שייצא לתרבות רעה ח"ו. ושאל השואל שמצאנו כעין זה ברמ"א (יו"ד סי' שלד ס"א) שמנדים מי שחייב נידוי ואעפ"י שיש לחוש שמא ישתמד. אבל הט"ז (סק"א) תמה עליו וכתב, שאין לעשות מעשה כזה, ובנקודות הכסף חולק עליו. ובבחור בישיבה שעדיין אינו בר דעת שלמה, יש להקל בו יותר מגדול בר דעת החייב נידוי. ומאידך יכול להיות שהדרך הממוצעת היא שכל זמן שאינו מזיק לבחורים אחרים כדאי לסבול ממנו, אבל בחור המזיק לאחרים למה נחוש על נפשו יותר מאשר על נפש שאר הבחורים.
והשיב המנחת שלמה שגם הוא מחזיק בדעה זו, ואם ח"ו מזיק לאחרים יש לישיבה אחריות כלפי האחרים וצריכים לשלחו, וגם אם הוא מתחצף הרבה, ברור הדבר שזה משפיע לרעה על אחרים. אלא שלמעשה גם כאשר הוצרך לעשות מעשה ולהורות על הפסקת לימודיו של אחד הבחורים בישיבה, נעשה הדבר על ידו בחכמה ובתבונה תוך ירידה לעומק נפתולי נפשו של הבחור לסעדו ולכוננו וליתן לו תקוה להמשיך להתעלות במקום הראוי.
