ידיעת בית רבו
בגמרא מבואר שנחלקו רבי וחכמים אם ידיעת בית רבו שמה ידיעה, והמחלוקת היא באדם שנטמא בשרץ, ובהיותו בבית רבו מן הסתם שמע שהנוגע בשרץ נטמא, ובשעה שנגע בשרץ ידע שנגע בו, לדעת רבי ידיעה זו נחשבת ידיעה לענין חיוב על טומאת מקדש כשאחר שנטמא בשרץ נכנס לבית המקדש, וחייב. ולדעת חכמים אין זו ידיעה כיון שבשעה שנגע בשרץ לא ידע שנטמא בו, והידיעה שהנוגע בשרץ נטמא אינה אלא ידיעת בית רבו, שלדעתם אין שמה ידיעה.
ונקטו הפוסקים שמחלוקת זו יש ללמוד ממנה לענין ידיעה שנקלטה אצל האדם ממילא בלי שיתן דעתו ללמדה, שגם בה נחלקו אם נחשבת היא ידיעה אם לאו [וראה בילקוט ביאורים בשיטות הראשונים, אם בידיעת בית רבו שמע בבית רבו גם האיסור להכנס למקדש כשהוא טמא, או שחסר לו גם בעיקר ידיעת פרטי האיסור].
ועל פי זה כתב בשו"ת הרשב"ש (סי' תרי), לענין מכות מרדות ונידוי שמנדים את מי שעובר על עבירה, שצריך שתהיה לו ידיעה ויהיה הדבר גלוי לו שזה אסור, ואם אינו יודע אי אפשר להענישו בלי התראה. וכתב, שאם הקהל תיקנו איזו תקנה בעיר ונתנו עליה חומר של נדר, וגזרו שיענישו בנידוי את מי שיעבור עליה, אם עבר עליה מי שהיה בעיר בשעת התקנה, אנו נוקטים שידע מן התקנה ושמע ממנה ועבר בידיעה ומנדים אותו, ואין צריך להתרות בו בשעת מעשה, לפי שבנדר אין צריך התראה. אבל מי שלא היה בעיר כשנעשתה התקנה ואח"כ בא, אנו תולים שאינו יודע ממנה, אף על פי שבעיר יודעים מתקנה זו. והביא סמך לדבר שאף על פי שכל בני העיר יודעים מן התקנה אין לתלות שאף הוא יודע ממנה, ממה שנחלקו בסוגייתנו אם ידיעת בית רבו שמה ידיעה, הרי שידיעה זו שיודעים אותה מתוך מה שאומרים בבית רבו, בלי שיתן דעתו ללמדה, סוברים חכמים שאין שמה ידיעה.
