הודעה על אבידה בצייטונג [עיתון]

במשנה: ועד מתי חייב להכריז וכו' (בבא מציעא כח, א).

בשו"ע (חו"מ סי' רסז ס"ג) פסק המחבר המוצא אבידה מכריז עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות. בשערים המצויינים בהלכה (סי' קפז סק"ד) כתב להסתפק אם בזמנינו חייב להעמיד הודעה על כך בעיתונים ולהוציא הוצאות כדי להודיע על האבידה.

וביאר שאם ע"י הכרזה בביהכ"נ אחד לא ישמעו מהאבידה בכל העיר, יתכן שגם ע"י הודעה בעיתון אחד לא ישמע בכל העיר ולא הועיל כלום בזה, אלא שחברך חברא אית ליה, וע"י הכרזה בביהכנ"ס אחד יגיד אחד לחבירו עד שיבוא לאזני מי שנאבד לו.

עוד כתב (שם קו"א) עפ"י שו"ת חתם סופר (חו"מ סי' קכב) שיוצא ידי חובתו גם כשמודיע ע"י עיתון אחד, [וזה לשון החת"ס (שם) בזמנינו אלו יצא הקול ע"י מגיד חדשות שקורין צייטונג, ומעשים בכל יום שהמוצא אבידה או מי שנאבד ממנו דבר מפרסמו ע"י הנ"ל, וה"נ מחויב עכ"פ להדפיס הדבר בצייטונג].

ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מה) כתב, הנה בענין נתינת מודעות להשבת אבידה, מספיק שישים במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם, כגון אצל המעליות [עלעוויטערס] של בתים הגדולים, כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג' רגלים בירושלים כמבואר בסוגיין, אף שאי אפשר שהכל ישמעו, סומכין שכל מי שאבד לו אבידה יבוא לשמוע, וגם חברא חברא אית ליה, אבל אין מטריחים את המוצא יותר מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים שידוע שקוראים אותם, אף שהוא דבר טוב להכריז שם, אינו מחויב להוציא הוצאות ולחייב אח"כ את המאבד לשלמם, וגם יכול המאבד לטעון כי אף על ידי המודעות האחרות היה יודע מי מצא אבידתו.

בספר השבת אבידה כהלכתה (פ"ג ס"ק טז) כתב בשם כמה פוסקים, שמותר למסור אבידה שנמצאה באוטובוס או במונית לידי האנשים האחראים על האבידות של חברת ההסעות, גם אם אנשי אותה חברה אינם נוהגים באבידות על פי כל כללי ההלכה, משום שכל העולה בכלי רכב מסוג זה, יודע כי במרבית המקרים חפץ שנשכח בו ימצא דרכו למחלקת האבידות של החברה, ועל דעת כן עלה על רכב ההסעה.