הדפסת ספרי שאלות ותשובות שנכתבו לשואלן בלבד
בגמ': אמר אביי האי מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא (כתובות ס, ב).
בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' כד) להנצי"ב מוואלוז'ין, נשאל בענין הדפסת תשובות שהשיב רב לשואליו בהלכה, אך לא כתב את הדברים כדי להדפיסם, ודעת השואל שלא להדפיס תשובות אלו, מפני שאין לסמוך כ"כ על תשובה שנכתבה לשואל, כמו על מה שנכתב בדרך לימודו אותו ענין בעיון, ובהקפת הסוגיא על בוריה. ותמך יתידותיו ממה שהסכימו הפוסקים שיש לסמוך על פסקי הרא"ש יותר מעל תשובותיו, שפסקיו כתב בדרך לימודו הסוגיא. עוד הוכיח ממה שאמרו חז"ל 'אין למדין הלכה מפי מעשה'.
והשיב לו הנצי"ב, שדברים אלו אינם נכונים כלל בטעמם, ואדרבה בשעה שמשיבים הלכה למעשה באים לעומק הענין יותר ממה שבא הענין בדרך לימוד, וגם סייעתא דשמיא מיוחדת ישנה בשעת מעשה, וכבר אמרו חז"ל (בסוגיין) דסייעתא דשמיא מהניא טובא להוציא הוראה כהלכה. וכן אמרו בב"ב (קל:) אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה, וכן אמרו בסנהדרין (פו:) לענין זקן ממרא, שנה ולמד כדרך שהיה לומד פטור, ואם הורה לעשות חייב, ומוכח שבמקום שהורה לעשות עדיף.
וביאר הנצי"ב שמה שהסכימו הפוסקים שסומכין על פסקי הרא"ש יותר מאשר על תשובותיו במקום שיש חילוק ביניהם, אין זה מסברא אלא שכך אמר בן הרא"ש רבינו יהודה ז"ל, ומסתמא ידע שהפסקים היו מאוחרים לתשובותיו, וכשכתב הרא"ש בפסקיו הלכה אחרת ממה שכתב בתשובותיו חזר בו, אך בלא טעם זה אין סברא לומר שיש לסמוך על הפסקים יותר מאשר על התשובות. וראיה לכך ממה שכתב הראנ"ח בתשובה (ח"א סי' מו) שאם יודעים שהרא"ש חזר בו מפסקיו, התשובה עיקר.
וטעם מעלת פסק שנכתב כתשובה לשואל, כתב הנצי"ב שהוא מפני שתורה היוצאת בשעת תשובה להלכה למעשה יש בה מעלה, ומכוונת יותר לאמת ממה שיוצא בדעת האדם בשעת לימודו.
ומה שכמה גאונים לא רצו להדפיס תשובותיהם שהשיבו, היא הנותנת מפני שעל התשובות יש לסמוך ביותר, ואותם גאונים לא רצו שיסמכו על דעתם, משא"כ בחידושי הלכות בדרך לימוד הסוגיא ידעו שלא יסמכו עליהם, ולכן לא חששו מלהדפיסם.
אלא שמ"מ דן הנצי"ב שם אם יש להתיר להדפיס את התשובות, מאחר ונידון השאלה שם היה שהאב ציווה לבניו שלא ידפיסו את התשובות, ושאלתם בפיהם היא אם ראוי להם להמנע מכך כיון שיש לאדם זכות להזהיר שלא ללמד לאחרים תורתו והוראותיו, או שמא אין לאדם זכות בכך. וכתב, שלכאורה היה נראה שיכול האדם לעשות בהוראותיו כאדם העושה בתוך שלו, וכדאיתא בע"ז (יט.) שהתורה שלמד אדם לבסוף נקראת על שמו, שנאמר 'ובתורתו יהגה' וגו' וכן בעוד מקומות, וא"כ יכול להוריש וליתן זכות חידושיו למי שירצה, וה"נ יכול לאבדם לגמרי כאדם העושה בתוך שלו.
אבל כתב שלאחר העיון אינו כן, ואינה נקראת שלו אלא ליתנם למי שירצה, אבל מ"מ אין בכחו ורשותו לאבד אותם לגמרי שהרי מצוה היא ללמוד וללמד לאחרים, ולא לכבשם לעצמו, והרי זה דומה לתרומה שהפרישה בעליה שהן שלו ליתן לכל כהן שירצה ומ"מ לאבד לגמרי אין לו רשות, והכי נמי קדושת התורה דאע"ג דנקראת על שמו של המחדש והיא נחלתו להנחיל לכל מי שירצה, זה דוקא שלא ילכו לאיבוד ולא יהיה בטל חלק הקדושה שבהם ואם רוצה שיאבדו לגמרי אין לו רשות, שהוא נגד דעת התורה ללמד לאחרים. ואף שהרבה חידושי תורה מגאוני הדור נאבדים מן העולם, הוא משום שלא זכו שילמדו מהם הלכה לדורות, והרי אפילו נביאים איתא במגילה (יד.) דהרבה נביאים לא זכו שיאמרו מנבואתם ענין לדורות, ואף כמה תנאים ואמוראים יש שלא זכו שיהא נקבע משמם הלכה לדורות, אבל שיצווה האדם לאבד את הוראותיו וחידושיו דבר פשוט הוא שאינו רשאי.
והנה הנצי"ב דן אם יש לאדם זכות למנוע מהדפסת חידושיו. ומ"מ יש נידון נוסף בענין זה כמבואר בשו"ת דברי יואל (ח"א סי' עא) שכתב שפעמים שגדולי ישראל לא הדפיסו כמה תשובות, מאחר שלא כתבום להלכה אלא לפילפולא בעלמא, והביא מה שכתב הנו"ב (מהדו"ת אהע"ז סי' לה) על תשובה שנדפסה בספר אמונת שמואל שהיה לו בעובדא שם טעם להתיר ולא רצה להעלותה על הכתב מכמה טעמים, ולכן אין לסמוך על תשובה זו למעשה, ואם היה הגאון מוהרש"ק בעצמו מביא תשובותיו לדפוס אז אמרינן שבודאי סובר שהטעם שהדפיס מספיק לחוד שאל"כ לא היה נותן מכשול להמעיינים שלא ידעו מה שבלבו, אבל הגאון לא הביא דבריו לדפוס רק כתבם בשעת מעשה על מעשה שהיה ובאותו מעשה היה לו סמך כנ"ל ובנו אחר מותו מצא תשובה זו והדפיסה עם שארי תשובות אביו ז"ל וכו' ואין לסמוך עליהם.
