הבטיחו לו ממון אם יעזוב המשרה שלו, והלך לעבוד במקום אחר ששם הצליח יותר
בגמ': שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בנ' זוז ושבח ועמד על ד' מאות זוז כו'. (בבא קמא לד, א).
מעשה באחד שהבטיחו לו ממון אם יעזוב המשרה שלו, והלך לעבוד במקום אחר ששם הצליח יותר, ועי"ז רצה הבעל הבית לפטור א"ע מלשלם לו. וכתב הגר"מ פיינשטיין באגרות משה (חו"מ חלק א' סי' ל"ז) וזה תו"ד: בדין מזיק אזלינן בתר שעת מעשה, דאם באותה שעה הי' הפסד, אף שלאחר זמן השביח, מ"מ צריך לשלם.
ואף לפי' ראשון ברש"י כאן שבחבל בו בנ' זוז, ושבח ועמד על ד' מאות זוז, דאינו יכול להפטר בטענת מאי אפסדתיך הא שבח טפי, דהניזק טוען שאלמלא הזיקו הי' שבח יותר וקאי על ח' מאות זוז, וכתב הסמ"ע (סי' ת"ג סק"ז) דבנבלה שלא שייך לומר שבלא הנגיחה הי' מתייקר יותר באמת פטור המזיק מחמת סברא זו דמאי אפסדתיך.
נראה פשוט דזהו דוקא בשור נגחן, משום שיש דין שהמזיק נוטל בהשבח, ולכן אף שנתמעט מקרא שאינו נוטל חצי השבח כשירויח מזה, כדילפינן מקרא דבעלים משלמין ואין בעלים נוטלין, הוא רק לענין שאינם נוטלים, אבל לפטור א"ע ע"י שבח שפיר יכול לפטור א"ע כמוש"כ בדרישה סו"ס ת"ג.
אבל באדם המזיק ובשאר מזיקין אין להם שום חלק בהשבח, ליכא דין זה של הסמ"ע, וצריך לשלם מה שהפסידו בשעת ההיזק, אף אם השביח אח"כ הרבה יותר זה, ששבח זה של הניזק הוא בלבד.
ולכן אף כשהריוח הי' ע"י מעשה ההיזק, כעובדא דידן שמחמת שנסתלק ממקום הראשון ע"י מה שהבטיח לו שיתן לו ההוצאות, ולכן בא למקום החדש שהצליח שם, א"א לפטור הבעל הבית מטעם זה, כיון שבשעה שפיטרו הי' לו היזק.
