הבטיח הלוואה לחבירו אם יכול לחזור בו
בגמ': האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו יכול פשיטא אלא מותר לחזור בו (בבא מציעא מט, א).
בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' עח) נשאל בדין הבטיח להשאיל חפץ לעשיר, ואח"כ הבטיח להשאילו לעני, ובאופן שא"א להשאילו לשניהם מי קודם.
והשיב עפ"י מה שכתב בשו"ת הרא"ש (כלל קב סי' י) לענין קנין דברים שלא מועיל, שאם חזר בו אפילו מחוסר אמנה אין כאן, שאפילו למ"ד דברים יש בהם משום מחוסר אמנה, הוא דוקא בדבר שאילו הקנה לו היה קונה קנין גמור, אז בדברים בלא קנין יש בהם משום מחוסר אמנה, אבל בדבר שלא שייך קנין אין בדברים בלבד מחוסר אמנה.
לפי זה כשהבטיח ראובן לשמעון להלוות לו, אפילו קנו מידו וגם כתבו השטר, יכול ראובן לחזור בו, וכיון שגם קנין לא מועיל בזה, אין בדברים שבו משום מחוסר אמנה.
ומ"מ כתב שהיינו דוקא בהבטיח להלוות לעשיר, אבל הבטיח להלוות לעני בודאי שאינו רשאי לחזור בו. והוא עפ"י המבואר בשו"ע (יו"ד סי' רנח ס"ו) הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אא"כ נשאל לחכם והתיר לו וכו'. ומבואר שם (סי' רמט ס"ו) שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלוואה וכו'. וכיון שההלוואה היא המעלה הגדולה ביותר במצות צדקה, בודאי שהמבטיח להלוות לעני אינו רשאי לחזור בו, ק"ו מנודר לצדקה שאינו יכול לחזור בו.
ובסוף דבריו כתב העולה להלכה. א. הבטיח לחבירו להלוות לו וחזר בו אין בו משום מחוסר אמנה. ב. הבטיח להלוות לעני אינו רשאי לחזור בו, וה"ה בהבטיח להשאיל לו כלי.
