האם צריך לחתום ערבות לחבר
בגמ': תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים, ידבק בשלשה דברים בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים, ויתרחק משלשה דברים מן המיאון, ומן הפקדונות, ומן הערבונות. (יבמות קט, א).
בגמרא, תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים, ידבק בשלשה דברים בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים, ויתרחק משלשה דברים מן המיאון, ומן הפקדונות, ומן הערבונות.
והנה כתב בספר חסידים (סי' תתרפט), שאל יבייש אדם את חברו אפילו בדבר שהוא לא היה מתבייש, כגון ראובן שבא אצל שמעון ואמר לו תלוה לי או תשאיל לי, והוא ירא להאמינו אפילו בפני עדים פן יוציא בקושי מתחת ידו, ואם אותו יאמר לו פלוני יהיה ערב שלי, אל תאמר לו אז אלוה לך, אלא אמור לו אחשוב בדבר, ולך בסתר אצלו ואמור לו אם תחפוץ להיות ערב של פלוני אז אקח אותך ואם לאו לא אקח אותך. ואם נתן לך רשות אמור לו, אע"פ שפלוני לא יפרע לך תן אתה לי. כי אם יסכים ליקח את הערב בלי רשותו, וערב זה יתירא פן לא יפרעו לו ולא יסכים להיות ערב, הרי זה גורם שחבירו מצטער על ידו, ועוד גורם שישנא אותו שלא רצה להיות ערב שלו.
ובהנהגות צדיקים - כללים מרבי אליעזר צבי מקאמרנא (אות קט) כתב, משא ומתן יהיה באמת ואמונה והוא שנותן דמי המקח לאלתר בלי שום גרעון. אל יעשה לעולם לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה, וכן כתב שם בהנהגות ע"פ סדר הא"ב מרבי דוד לידא (אות ו) וותרנות בממונו לדבר מצוה ובמשא ומתן, וישמר מאוד מן הערבות קטן וגדול.
והנה אמרו (משלי כב כו) אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאות, וביארו (עיין במפרשים שם) שהיינו שלא יהיה בחברת אנשים התוקעים כף זה בעבור זה להיות ערב בחובו.
וכתב בדרשות ר"י אבן שועיב (ויגש ד"ה ובענין פירוש) שיזהר האדם בדבריהם העולמיים ולא יביא עצמו בדברים שיהו נכשלים, ואם שגה והביא עצמו שישתדל לצאת מן המכשול ההוא, והערבות אחד מהם, ולכן הזהירה תחילה במקומות רבים ליזהר מן הערבות. אמר אל תהי בתוקעי כף בעורבי משאות, אדם חסר לב תוקע כף ועורב ערובה לפני רעהו, ומה שאמר תקיעת כף, כי כן דרך לתקוע הכף בערבות, ואמר עשה זאת איפה בני, כלומר השתדל לצאת מאותו ערבות כלו ולשון התרפס הסיע לו.
ובתורת המנחה (פרשת ויגש, דרשה יח) כתב הרי אלו השתי דרשות לטרדות הנפש ולנקותה מטומאתה החמס וההרהור. שבכל דבר שאדם מתעסק יש לנפש בו טרדה ובעודה טרודה באותו עסק אינה יכולה להתעסק בצרכיה שהיא הכוונה בעבודת השם ית', ואחר שתפנה מאותו עסק כדי שתשלים חסרון הגוף, תתעסק בעבודת השם ית' והוא שלימותה, ותתכוון לעבודתו. אם כן בכל טרדה שהיא נטרדת להתעסק בצרכי הגוף יש לה תועלת, כי בקיום הגוף ובבריאותו תועיל היא תועלת גמורה לקבל השלימות, וכשהיא נטרדת בטרדת שוא ר"ל טרדה שאין לה תועלת, הרי יש לה הפסד באותה הטרדה.
ואי זו היא טרדת שוא, זו הערבות שאין מגיע לגוף שום הנאה ממנה שאינו נוטל ממון בשביל כך, וגם שכר מצוה כנגד הפסדה כי כל השכר הוא של מלוה שנותן מעותיו. ועל כן הזהיר שלמה בכמה מקומות בענין הערבות ואמר (משלי כב כו) אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאות. ולא עוד אלא שתלה הענין בחסרון דעת דכתיב (שם יז יח) אדם חסר לב תוקע כף עורב ערובה לפני רעהו. ולא עוד אלא שיפסיד בזה הפסד גדול ויתמשכן בעבורו דכתיב (שם כ טז) לקח בגדו כי ערב זר, (שם כז יג) קח בגדו כי ערב זר. שנה ושלש בהפסד שמגיע לערב. ואל תאמר שבממונו הגיע ההפסד ולא בגופו ובנפשו, אלא אפילו בגופו ובנפשו מגיע לו ההפסד והקלקול, הדא הוא דכתיב (משלי יא טו) רע ירוע כי ערב זר, רעה על רעה תבוא לו, ור"ל רעה בנפשו ורעה בגופו שמטריד נפשו בדבר שאין לה בו תועלת ותפסיד שלימותה.
ועל שיש בערבות זה ההפסד הגדול וכל זמן שנמשך הערבות הוא בטרדה ומפסיד נפשו, בא באלו הפסוקים ליעץ ולהורות איך ינצל מזה. ואמר בני אם ערבת לרעך ועברת על מצותי ונוקשת ונלכדת, עשה זאת אפוא בני וגו' לך התרפס ורהב רעך, נתן עצה הוגנת שילך ויפייס לבעל חוב ויתחנן וישתטח ויכנע לפניו, והתרפס מלשון (יחזקאל לד יט) ומרפש רגליכם, ושארה ברגלה רפסה, שהוא לשון השפלה והכנעה, כלומר שידבר בתחנון ובשברון לב לפני בעל החוב ובזה יתפייס ויתחזק שלא ידחקנו לפרוע. ואחר שיפייס לבעל חוב שלא ידחקנו אל יתן שנה לעיניו וגו', אלא שילך וידחוק הלוה לפרוע או ישתדל הוא לפרוע, הדא הוא דכתיב הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש, ועל כן זכר שני אלו לומר שעל כל פנים יש לו לפרוע או על ידו או על ידי הלוה. והנה נתן עצה על שני ענינים, לפייס הפיוס הגדול למלוה שלא יקצוף עליו לדחקו, ושישתדל בכל יכלתו לפרוע.
