האם מותר ליהנות מלימוד התורה
במשנה: המקדש את בתו סתם וכו' (קידושין סד, ב).
בסוגיין מבואר שאדם שיש לו בת קטנה ובת בוגרת, וקידש את בתו סתם ולא פירש אם כוונתו לבת הקטנה או הגדולה, בתו הקטנה מקודשת, ואף אם בתו הגדולה עשתה אותו שליח לקדשה אין חוששים שמא היה כוונתו לקדש את הבוגרת.
בטעם הדבר ביארה הגמ' שהיות ויש לאב הנאה כשמקדש את בתו הקטנה, שהרי כסף קדושיה שלו, וכשמקדש את הגדולה אין לו מכך הנאה, ודאי שהיתה כוונתו לקדש את הקטנה, מפני שאין אדם מניח דבר שיש לו הנאה ועושה דבר שאין לו הנאה.
בפוסקים דנו על הלומד תורה האם מותר לו ליהנות מלימודו, ואם מעלה יש בזה שנהנה מלימוד התורה, וכשם שאמרו שאין אדם מניח דבר שיש לו הנאה ועושה דבר שאין לו הנאה, כל שכן שבמעשה אחד שאם בידו ליהנות לא יניח מליהנות, או שמא יש בזה חשש איסור, שאי"ז תורה לשמה שהרי נהנה.
הובא בספר בעל שם טוב (פרשת ואתחנן אות נב) ששאלוהו מה לעשות לזה שכשהם מחדשים חידושי תורה הם שמחים, ויש להם צער על זו השמחה אולי עבירה היא, והשיב עפ"י הפסוק (תהלים יט ט) 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', הם בעצמם משמחים הלב, וכשהם שמחים במה שעשו קשוטין לשכינה באמת אין בכך כל רע, ובודאי למצוה רבה יחשב לו.
באגלי טל (הקדמה) קרא תגר על אלו שטועים וחושבים שלימוד בתענוג הוא לימוד שלא לשמה, וכתב, 'זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בענין לימוד התורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כ"כ לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו, ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימוד, ואז דברי תורה נקבעים בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה נעשה דבוק לתורה'.
וכבר מבואר כן בדברי רבי אברהם מן ההר (נדרים מח) שכתב, מצות לימוד הוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, ועיקר הצווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג, וליהנות במדע ולשמח לבבו ושכלו, כדכתיב (תהלים יט ט) 'פקודי ד' ישרים משמחי לב', הלכך לא שייך לומר בתלמוד תורה מצוות לאו ליהנות נתנו, שעיקר מצוותו הוא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו.
אך בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א הקדמה ד"ה והנה ברעיוני), הביא את דברי הגמ' (שבת ל:) שכשרבה היה פותח בלימודו, היה אומר בתחילה מילתא דבדיחותא, ולאחר מכן היה יושב באימה. וכתב לבאר שהיות שדברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים, וחשש רבה פן יהנה חס ושלם מדברי תורה, שהנאה זו אסורה, לכן היה יושב באימה, כי הפחד מבטל ההנאה והשמחה. ולפי"ז ביאר שם שלכן הוצרכו במתן תורה ליראה, כדי שלא יהיו נהנים מהתורה שהיא מתוקה ומשיבת נפש.
בסיום דבריו כתב שאין דבר שאינו רמוז בתורה, ומכך שהספר [טוב טעם ודעת] לא נדפס בהידור ויופי, יהיה עיגום נפש ממנו, ויש בזה מעלה שלא יהנה מדברי תורה, וזה הוכחה שיש בספר, דברים שנקראים 'דברי תורה'. וע"ע בשו"ת ארץ צבי (פרומער, סי' סט).
