האם האדם בעלים על גופו

בגמ': המקדש את האשה, ע"מ שאין לך עלי שאר, כסות, ועונה. רבי יהודה אומר בדבר שבממון, תנאו קיים. הא בדבר שבגוף, אין תנאו קיים (קידושין יט, ב). 

בשו"ת הריב"ש (סי' תפד) נשאל על ראובן שלוה משמעון, ונתחייב לו בקנין בכל תוקף, שאם לא ישלם את חובו יתפוש את גופו, ויניחו במאסר עד שישלם, ועתה שמעון המלוה, תבע חובו מראובן הלוה, ונמצא שאין לו. בקש שיהיה הלוה נתפש בגופו, כפי החיוב שנתחייב לו. והלוה טוען שאינו מן הדין, שיהיה נתפש בגופו. כי לא מצינו זה, בדין תורה שיהיה אדם מישראל, נתפש בגופו, על שום שעבוד.

בתשובתו כתב הריב"ש, הדין עם ראובן הלוה שאין אדם יכול לשעבד עצמו, ולהתנות להיות נתפש בגופו.

יסוד זה למד הריב"ש מסוגייתינו שאמרו, המקדש את האשה, ע"מ שאין לך עלי שאר, כסות, ועונה. רבי יהודה אומר בדבר שבממון, תנאו קיים. הא בדבר שבגוף, אין תנאו קיים. ופי' המפרשים ז"ל, דבר שבממון שאר, כסות. דבר שבגוף עונה. לפי שמצטערת בגופה, במניעת העונה. שאין אדם יכול להתנות על צער גופו.

לפי זה גם בנידון דידן היות ויש צער הגוף בלהיות נתפס בגופו, אינו יכול להתנות בו.

ובריב"ש (שם) הוסיף וכתב שנתינת רשות ע"י האדם לחבול בו מועלת רק לענין שהלה יהיה פטור מלשלם לו דמי ההיזק, אבל בשום פנים לא מועיל זה שלא יעבור עי"כ המכה גם על הלאו שבתורה על כך, אלא בודאי החובל עובר על כך אפילו אם הנחבל נתן רשות לחובל לחבול בו, באופן שברור ופשוט שאסור לחבול בחבירו אפילו אם הנחבל נותן לו רשות לכך.

וכך מצינו שפוסק כן בהדיא גם בשו"ע הרב (נזקי גוף ונפש ה"ד), שאסור לאדם להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו. כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו עיי"ש. והיינו, מפני שהאדם איננו בעלים על גופו עד כדי נתינת רשות לחבול בו, דהגוף הוא קנינו של הקב"ה.