האוסר רכוש ציבורי בקונם
במשנה: קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו (נדרים פג, ב).
דנו הפוסקים אדם שהדיר את חבירו הנאה, אם יכול לאסור עליו דברים שהם שותפין בהם שאין בו חלוקה. כגון בית הכנסת, וספרים השייכים לכל אחד מהציבור, אך אין אחד מהציבור יכול לתבוע שיחלקו את הספרים, וכל אחד יקבל ספר אחד.
והביא השו"ע (יו"ד סי' רכד ס"א) מחלוקת בזה האם אחד יכול להדיר את חבירו הנאה מחפץ של שותפין. וכתב הש"ך (שם סק"א) שכל זה מעיקר הדין, אמנם השו"ע (או"ח סי' קנג סט"ו) הביא את תקנת הקדמונים שאין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת ולא מהספרים, ואם אסר, אינו כלום. וכתב המשנ"ב (ס"ק פז) בשם הלבוש שטעם התקנה שלא ילך כל אחד שיהיה לו דבר מה עם חבירו, ויאסור את חלקו עליו, וממילא יהא כל בית הכנסת אסור עליו, מפני שאין ברירה. וכתב המג"א (ס"ק לח) שכל זה בבית הכנסת וכיו"ב, אבל במעות מעשר שהניחו בתיבה, וכיס של צדקה וכיו"ב שמחלקים הגבאים או שבעה טובי העיר גם מעיקר הדין אינו יכול לאסור על חבירו, כמבואר בסוגיין שאינו יכול לאסור על חבירו בקונם ליטול לקט שכחה ופאה משדהו. והטעם שמאחר והוא חייב ליתנו, אינו מרשותו ואינו נהנה ממנו. ומכח זה מבואר שכל דבר שאדם עושה מחמת שהוא מחוייב לשמים, לא נחשב שחבירו נהנה ממנו, ומותר גם למודר הנאה להנות ממנו.
ודנו הפוסקים מה דין פירות שביעית, האם יכול בעל השדה לאוסרם בקונם על חבירו. וכתב המשנה הלכות (ח"ד סי' ריז) שלפי מה שהבינו המנ"ח (מצוה פד) ורוב האחרונים שדעת הב"י (אבקת רוכל סי' כד) ששביעית הוא דין על הגברא להפקיר, ועד שאינו מקיים את המצוה אינו מופקר, וא"כ לכאורה אע"פ שחברו מחוייב להפקירם, אם הוא אוסרם בהנאה על חבירו, נאסרו, מפני שעד שמקיים את המצוה של ההפקר הרי הם שלו. אך לפי דעת המהרי"ט (ח"א סי' מג) שהתורה הפקירה את פירות שביעית ואינם שלו, וגם אם אינו מפקירם הם מופקרים ועומדים, פשוט שאינו יכול לאסור את הפירות על חבירו, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אלא שכתב המשנה הלכות שאע"פ שכן דעת רוב האחרונים, לדעתו גם הב"י מודה שגם אם אינו מפקיר את השדה, השדה מופקר ועומד, וכן מצא שכתב התורת הארץ (פ"ח סעי' כא) לגר"מ קלירס רבה של טבריה, שגם לב"י השדה מופקרת ועומדת, גם אם הוא לא מפקיר את השדה.
והגרי"ז מינצברג [השואל בתשו' משנה הלכות הנ"ל] הביא ראיה לחלק בין רבים ליחיד מסוגיין, ששנינו קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו, ופי' התוי"ט והמלאכת שלמה מאחר שיש מצוה לתת ללוי אינו יכול לאסרו, אע"ג שמותר לזרים. וכן הוא לענין שביעית אם אוסר על כלל ישראל, אפילו אם אסרם בשנת הששית, אינו חל איסורו בשנת השביעית, מפני שהוא כנגד התורה. כמו שמתנה שלא תשמיטנו שביעית. ולכן אע"פ שיכול לאסור על יחיד פירותיו בשביעית, אין יכול לאסורם על הרבים, מפני שמבטל מצות שביעית, ומתנה על מה שכתוב בתורה. והשיב לו המשנה הלכות שאם קדם ההפקר או החיוב להפקיר לנדר באמת אינו יכול לנדור ולאסור, אך אם חל הנדר קודם שנתחייב להפקיר, אין החיוב מפקיע את האיסור קונם. ובמשנתינו הרי לא חל הנדר על הנכסים, אלא אסר את הכהנים והלוים בהנאה ממנו, והם אין נהנים ממנו מפני שהוא מחויב לתת לו בעל כרחו. והנכסים מעולם לא נאסרו עליהם, אבל אילו היה אוסר את הנכסים אין ראיה מהמשנה שלא היה חל איסור. והואיל ומכח המעשה שעשה בשנה השישית נאסרו פירות שישית, ואינו חלות הפועל רק כדי למנוע משביעית לחול, ולמנוע את רצון התורה לא נחשב מתנה על מה שכתוב בתורה.
אמנם המנחת שלמה (ח"א סי' מג) כתב בפשיטות שאין בכח אדם לאסור פירות שביעית מפני שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אך דן שם בארוכה מה הדין האם אדם יכול להקדיש פירות שביעית לאחר שזכה בהם, וכן האם יכול להקדיש בהמת שביעית לעולה, שהרי עובר בעשה של לאכלה, ואסור לעשות בו שאר דברים, והאם החיוב של לאכלה מונע מהקונם או ההקדש לחול. או שנאמר מאחר והוא בעלים על הדבר יכול להחיל ע"ז קדושה אע"פ שאסור לו.
