דרשה בישיבה או בעמידה

בגמ': לא תיתיב על כרעיך עד דמפרשת לי (נזיר כד, א).

בש"ס הובא במקומות רבים (בסוגיין, בעירובין נד. נדרים נה. ובקדושין נה. ועוד) שאמורא אחד אמר לחבירו 'לא תיתיב על כרעיך עד דמפרשת לי'.

בראשונים (תוס' שאנץ סוטה יט. ריטב"א מכות ג:) ביארו שהכונה לומר 'אל תשב אלא תעמוד עד שתפרש לי'.

ובערוך לנר (ד"ה לא תיתב) כתב על פי מה שאמרו במגילה (כא.) שבתחילה היו לומדים תורה מעומד, ולאחר שירד לעולם חולי התחילו ללמוד תורה מיושב, ואמר רבא (מגילה שם) שדברים רכים ונוחים, שאדם מהיר לשמען, לומדים מעומד, ודברים קשים מיושב. לפי זה יש לפרש שהאומר 'לא תיתיב כל כרעיך' כוונתו לומר ששאלתו אינה קשה ואין צריך לישב עבורה, אלא היא שאלה קלה שאפשר לענות עליה בעמידה.

כיוצא בזה פירש גם האוריין תליתאי (סי' קל), וכתב שלכן אמרו במדרש 'בשעה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מכפר עוונותיהם של ישראל', והיינו שהחכם 'יושב' ודורש', ולא 'עומד' ודורש, ומסתמא מפני שדרשה שנאמרת ברבים הרי היא בדברים קשים וחמורים, ודברים אלו צריך לומר בישיבה.

פירוש אחר נכתב על כך בספר דור דעה, שהביא מעשה שהיה אצל הגאון רבי ישעיה פיק, שלא קיבל עליו עול הרבנות ולמד ולימד תורה מתוך הרחבת הדעת, עד לעת זקנתו בשנת תקנ"ג אחר פטירת הרב הגאון מו"ה יצחק יוסף תאומים ז"ל אבד"ק ברעסלוי, שאז נתקבל הגאון רבי ישעיה פיק לאהיות אבד"ק, והיה אז כבר זקן בא בימים. בדרשתו הראשונה אשר דרש בבהכנ"ס ברעסלוי, נאלץ לדרוש בישיבה ולא בעמידה, ואמר על דרך צחות, הנה חז"ל אמרו 'בשעה שהזקן יושב ודורש והקהל עונים אחריו אמן יהא שמיה רבא הקב"ה מוחל להם עונותיהם', והיינו שבאמת צריך הרב לדרוש בעמידה מפני כבור הצבור, אבל בשעה שהזקן יושב ודורש שמפאת זקנתו וחולשתו הוא יושב ודורש, ולא עומד ודורש, והקהל מעבירים על מידותיהם ומוחלים לו על כבודם, על כן הקב"ה משלם להם מדה כנגד מדה ומוחל להם על עוונותיהם, וכמו שאמרו כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו.

והנה הגאון רבי אברהם מנחם רפאפורט בספרו מנחה בלולה (בראשית כג ג) כתב ללמוד מהפסוק 'ויקם אברהם מעל פני מתו', 'למדה תורה דרך ארץ שהמדבר בפני רבים יעמוד על רגליו, אפילו שהיה אברהם נשיא אלקים'.

ובירושלמי (הוריות פ"ג ה"ד) אמרו על רבי לוי, שכשרב אבא בר כהנא שמע פעם את דרשתו, עמד ונשקו על ראשו וברכו: כשם שזכית לדרוש בעמידה כן תזכה לדרוש בישיבה. ופירש הפני משה 'כשם שזכית לאומרה מעומד, ועל שם שהיה תלמיד רך בשנים, כך תזכה להיות זקן וראש ישיבה ולאומרה מיושב ודורש לפני רבים. ועיין בספר טל חיים (סי' ד) מה שכתב עוד בעניין זה.