דעת הרמב"ם שעיקר המצוה היא בליל ראש חודש כשמתחדשת הלבנה, ורק אז צריך לאומרה מעומד
בגמרא (סנבדרין מב, א): אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה וכו', אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד.
וכתב הרמב"ם (ברכות פ"י הי"ז), צריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החודש בזמנו, כאילו הקביל פני שכינה. ואם לא בירך עליו בלילה הראשון יש לו לברך עליו עד שישה עשר יום בחודש, עד שתימלא פגימתו.
ומבואר בדבריו שאפשר לברך על הלבנה קודם ג' ימים ואדרבה הזמן לכתחילה הוא לקדש מיד בראש חודש.
וכתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קמג) שבדבריו שכתב קודם את הדין שצריך לברך מעומד וכו', ועל זה כתב שאם לא ראה בלילה ראשון יברך עד ט"ז, משמע שסובר שרק אם מברך עליה בלילה ראשון הרי זה נחשב כאילו הקביל פני שכינה וצריך לברך מעומד, אבל אם לא ראה אותה בלילה הראשון ומברך בדיעבד עד ט"ז שוב אינו נחשב כבר כמקבל פני שכינה ואינו צריך לאומרה מעומד.
וכתב שכן מפרש הרמב"ם את דברי סוגיין, שודאי לכתחילה צריך להשתדל לראות את הלבנה בתחלת חדושה בלילה הראשון של החודש ולברך עליה, ורק בדיעבד אם לא ראה אותה אמר רבי יוחנן שמברך עליה עד שתתמלא פגימתה, שהוא לדעת רבי יהודה בז' ולדעת נהרדעי בט"ז, ועל זה אמרו בגמרא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן שאם זכה לברך בזמנו, שהוא בתחלת חדושה, הרי זה כאילו מקבל פני השכינה, ועל זה דוקא אמר אביי שלכן צריך לאומרה מעומד, ורק בלילה הראשון.
וכתב, שלכן השמיט השו"ע דין זה שצריך לאומרה מעומד, שאף שכתב שאין לקדשה אלא לאחר ז' ימים כדי שתהיה הלבנה במילואה, ודאי מודה לדברי הרמב"ם שעיקר מצוותה היא לקדשה בחידושה בלילה ראשון, וזה קודם למעלת לקדשה במילואה, רק סובר שבזמן הזה אין מי שיכול לדקדק לקדשה בחידושה, ולכן כבר עדיף לקדשה אחר שבעה במילואה. ולכן לא העתיק את הדין שצריך לקדשה מעומד, שדין זה הוא רק אם מקדשה בחידושה בלילה ראשון.
ויש שכתבו שגם על פי קבלה כן הוא, שמצוה מן המובחר לקדש את הלבנה בראש חודש שאז היא מתחדשת (ספר הקנה סוד ברכת הלבנה והחמה, זהר חי לגאון מקאמרנא ח"ג לח: על פי פרי עץ חיים שער ר"ח חנוכה ופורים פ"ג).
ובארחות חיים (ספינקא, סי' תכו אות טז) הביא דברים אלו שכתב בזוהר חי, ומה שכתב שם עוד, שהמנהג להקפיד על ז' ימים מעת לעת נתפשט על פי ספר חמדת הימים, ואין לו מקור בדברי האר"י ז"ל, ומדברי האר"י נראה שאף בראש חודש עצמו אפשר לומר הברכה, ואילו היה יודע בצעירותו שהמנהג התפשט על פי ספר חמדת הימים ולא על פי הבית יוסף היה נוהג לקדש בראש חודש עצמו, אלא שבזקנותו אינו יכול עוד לשנות. ובשדי חמד (מערכת המ"ם כלל קד סק"ב השני) כתב שבהיותו בחו"ל נהג כאשכנזים ולא השגיח על ז' ימים מעת לעת משום שזריזים מקדימים, ובפרט במוצאי שבת ובימות החורף, אמנם אחרי שחזר לארץ ישראל וראה שכל כך אדוקים ומדקדקים בזה אף על חוט השערה אם חסרה הלבנה משבעה ימים שלמים ואי אפשר לשנות מנהגם, וגם אם יאמר להם מה שכתב בארחות חיים הנ"ל לא ישמעו לו, לכן שותק ואינו משנה, אבל אם היו משנים לקדש קודם ז' מעת לעת היה הדבר שמחה גדולה עבורו.
אמנם הטור (שם) והרמ"א (שם ס"ב), כן כתבו דין זה שצריך לברך מעומד, אף על פי שלא דיברו בקידוש לבנה בראש חודש דווקא, וביאר באגרות משה (שם) שהוא משום שמפרשים שמה שאפשר לקדש את הלבנה עד ט"ז בחודש הוא לכתחילה, ואם כן המקדש את הלבנה בזמנה שכאילו מקבל פני שכינה, אינו דוקא בליל חידושה אלא בכל זמנה, ולכן תמיד צריך לאומרה מעומד.
