דין תורה לבית דין שטעו
בגמ': הוה עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא, אמר להו ר"נ זילו אהדורו ואי לא מגבינן לכו לאפדנייכו (בבא קמא יב, א).
בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' לז בסופו) כתב שחכם שאסר איזה דבר, ואח"כ התברר שהוא טעה בדבר ברור, יכול לחזור בו ולא אומרים שהוא שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, ומכיון שכבר אסר שוב אינו יכול לחזור בו.
והנה בשו"ת משנה הלכות (חי"ד סי' קסט) נשאל בדבר בית דין שטעו בהוראה בבירור, האם יכול הבעל דין שניזוק מכך להזמין ולתבוע את הבי"ד הטועה לפני בי"ד אחר.
בתשובתו הכריע שאין צריך לומר אם לא קבלו הצדדים עליהם את הבי"ד הזה בין לדין בין לטעות, ודאי כיון שראינו שטעו א"כ דינם ממילא בטל. אלא אפילו קיבלו עליהם את הבי"ד גם על צד טעות מ"מ לא קבלו אלא שאם יטעו הבי"ד ויפסקו שלא כדין לא יהיו בכלל גוזלי ממון חבירו, אבל פשוט שאין אדם מקבל על עצמו מי שבמזיד יעוות עליו את הדין דזה לא מקרי טעות אם עשה במזיד, ולכן אם מתברר באמת שטעו ודאי החיוב עליהם לחזור אפילו בקבלו עליהם לטעות.
ואם אינם רוצים לחזור צריכים לשלם, אלא דנסתפקו הפוסקים בכוונת הדברים אם אינם רוצים לחזור שחייבים לשלם אי הכוונה שאינם רוצים לחזור ששותקים אבל אין אומרים להוציא אלא שבע"ד מוציא מעצמו ע"פ פסקם ואעפ"כ חייבים, או שהכוונה שהדיינים כופין לקיים פס"ד שלהם דווקא אז חייבים לשלם.
