דין ירושה בפיצויים [-אינשורנס] על תאונת דרכים וכדומה

בסוגייתנו נחלקו רבי ורבנן בנתכוון להרוג את זה והרג זה אם יש דמים לבן חורין, שחכמים מחייבים מיתה בנתכוין להרוג את זה והרג את זה ורבי מחייב ממון, ותנא דבי חזקיה חולק על רבי ועל רבנן וסובר שהוא פטור בין ממיתה ובין מממון.

ונחלקו הראשונים אם לתנא דבי חזקיה דין זה שהוא פטור מדמי אדם כשהרג שלא במתכוין הוא משום שאין דמים לבן חורין, וכן משמע מתוס' (ב"ק לה. ד"ה בין, כתובות לה. ד"ה אף) שיש דרשה מיוחדת שאין דמים בהורג בני חורין.

ודעת הגהות אשר"י (ב"ק פ"ד סי' ד, הובא בקצה"ח סי' תי סק"ד) שחייב לצאת ידי שמים ואם תפסו ממנו אין מוציאים מהתופס, וכן פירש בקצה"ח (שם) בדעת רש"י, והוא משום שלדעתם חייב בדמי הנהרג, אלא שפטור משום דקם ליה בדרבה מיניה, ולכן חייב בדיני שמים ומועילה בזה תפיסה.

ונפקא מינה בנידון זה לענין זכויות היורשים בדמי פיצויים, שקוצבים על פי מנהג המדינה במקרים של תאונות דרכים ותאונות עבודה וכיוצא בזה, אם יש בהם דיני ירושה. וכבר דן בזה בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אבה"ע סי' ד), על דבר דמי הדם שחייבו את הרוצח מ' אלף לבנים בדיניהם שקורין להם ק'אן פ'ארישי, והיה חלק שהיו צריכים לתת על פי דיניהם לאחי המת ולאשה ולאם ההרוג, והסתפק אם ינהגו בממון זה ככל דיני הירושה בממונו של הנפטר, או שמא נאמר שמאחר שאין זכות זו אלא כפי נמוסיהם, אין לנו לדון בממון זה אלא כמו שדנים בנמוסיהם, והרי הם לא זיכו את היורשים בכל הדמים אלא אמרו לתת חלק לאחרים, ומשלהם הם נוטלים וכדיניהם נפסוק. וצידד שאם לא היתה חלוקה זו אלא בדמים אלו היינו יכולים לומר שהם אמרו והם אמרו ויתנו את כל הממון כפי דיניהם, אבל מאחר שחלוקה זו לתת חלק גם לשאר היורשים היא חלוקה הקיימת גם בדין התורה בשאר נכסים, מעתה לא זיכו את האחים בממון זה אלא הניחו את הדבר על פי נחלת ישראל, לכן לא נקבל מדיניהם אלא פרט זה שכבר נתחייב הרוצח בכופר וממילא זכו בו היורשים הנוגעים בנחלה מדין התורה. והמהרי"ט לא דן בדבר לפי שיטות הראשונים בסוגיין אם יש חיוב לשלם דמי הנהרג לצאת ידי שמים, וראה להלן.