דין וקבלת עדות בלילה

בגמ': והכא בהא קמיפלגי מר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר חליצה כגמר דין דמיא (יבמות קד, א).
נתבאר בסוגייתנו שאין דנים אלא ביום, וגמר דין כשר אף בלילה, ורש"י הביא את דברי הגמרא (סנהדרין לד:) שלמדוה מן המקרא.
ונחלקו הראשונים באם עברו ודנו בלילה אם בדיעבד דיניהם דין, דעת הרשב"ם (הו"ד ברא"ש בבא בתרא פ"ח סי' ג) שבדיעבד דיניהם דין, ולכן כתב (ב"ב קיד. ד"ה אפילו) שאם קבלו הבית דין עדות בלילה יש להם לדון על פיה, וכתב הרא"ש (שם) שכן הוא דעת הירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ה) וכן הביא הסמ"ג (עשין צז) דעת הירושלמי.
אולם הרא"ש (שם) מסיק בשם הרמב"ן שהתלמוד שלנו חולק על הירושלמי בזה, ולדעת התלמוד בבלי אם עברו ודנו בלילה הדין בטל. והביא ראיה מסוגייתינו, שאמרו שלמאן דאמר חליצה כתחילת דין, אם חלצו בלילה חליצתה פסולה, וכיוצא בזה אמרו (סנהדרין יא:) לגבי קידוש החודש שאם קידשוהו בלילה אינו מקודש, ולמדוהו מן ההלכה שאין דנים בלילה, משום שנקרא קידוש החודש בכתוב (תהילים פא ה) "משפט", ללמדנו ששוה בזה למשפט, שכשם שאין משפט אלא ביום אף קידוש החודש אינו אלא ביום, הרי שתחילת דין בלילה אף בדיעבד אינו כשר, שאם נאמר שאינו אלא לכתחילה, אם כן אף בחליצה וקידוש החודש היה לנו להכשיר בדיעבד, ומאחר שהתלמוד הבבלי סבור בזה שלא כהירושלמי, יש לנו לפסוק כן להלכה, שידוע הכלל שהלכה כתלמוד בבלי כשחולק על הירושלמי (עיין רי"ף עירובין לה:).
ודעת התוספות בסוגייתינו (ד"ה מר סבר) שאף הירושלמי אינו חולק בזה על הבבלי אלא שיש טעות סופר בירושלמי, ויש לגרוס בירושלמי שאם דנו בלילה אין דיניהם דין, עיין שם ראייתם, וכן כתב הרא"ש עצמו בסוגייתנו (סי' י) כדעת התוס' וחזר בו מדבריו שבבבא בתרא הנ"ל.
והבית יוסף (חו"מ סי' ה ד"ה אין דנין בלילה) אחר שהביא דעות הפוסקים בזה, סיים שמדברי הר"ן (ב"ב קיד.) גם כן נראה שדעתו כהרמב"ן לפסול אף בדיעבד וכן דעת הטור (סי' רנג). ונראה מדברי הב"י שדעתו נוטה להכריע כדעת הפוסלים, ולכן לא הזכיר בשו"ע כלל דעת הסוברים שבדיעבד דינו דין, ובשו"ע (סי' כח סכ"ד) כתב בפירוש לענין קבלת עדות בלילה שאפילו בדיעבד ובשעת הדחק, אין דנין על פי אותה קבלה, אולם הרמ"א (סי' ה ס"ב) כתב כדעת הסוברים שאם דנו בלילה בדיעבד דינם דין.
ועי' בסמ"ע (סי' ה ס"ק ח) ובקצוה"ח (ס"ק ב) שתמהו שמאחר והקל הרמ"א בדין זה, היה לו לכתוב דעה זו אף לענין קבלת עדות בלילה שדין שניהם שוה כנ"ל, ולהשיג על פסק השו"ע (סי' כח שם) להחמיר בזה כנ"ל, ולמה שתק הרמ"א שם ולא הביא דעת החולקים. ועוד, שמשמעות דברי הרמ"א שם שמודה לדברי השו"ע, יעוי"ש.
וכתב הקצוה"ח לתרץ, שבאמת תחילת דין בלילה אף בדיעבד פסולה וכמו שהוכיחו הראשונים מחליצה וקידוש החודש שפסולים אף בדיעבד וכנ"ל, וטעם הרמ"א שהקל בתחילת דין בלילה בדיעבד, אינו מפני שאין ההלכה שיש לדון ביום לעיכובא, אלא מפני שאף שתחילת המשא ומתן בדין היה בלילה והוא אמנם פסול, אעפ"כ הדין כשר כיון שאפילו אם נראה את המשא והמתן כאילו אינו, הרי זה כאילו יש כאן גמר דין בלי משא ומתן כלל שהדין כשר, אבל קבלת עדות שהיתה בלילה הרי זה כאילו לא היתה שום עדות כלל ופסולה, וכן חליצה שהיתה בלילה פסולה. אולם בנתיבות המשפט (ס"ק ב) תמה על הקצוה"ח בזה, שאף בדין כיון שאין להם דין בי"ד בתחילת הדין יכולים בעלי הדין להחליף טענותיהם ואין הודאתם הודאה, ולכן אפילו בדין שתחילתו היה בלילה צריך לפוסלו, ומכח קושייתו דחה הנתיה"מ תירוץ הקצוה"ח, ועיין שם שכתב ישוב אחר לסתירת דברי הרמ"א.
והב"ח (חו"מ סי' ה ס"ו) כתב שבדיני ממונות יש להקל יותר מבחליצה, ואף שמדין תורה דינם פסול, מכל מקום הפקר בית דין הרי הוא הפקר (גיטין לו:). ולכך דעתו להקל בזה בדיעבד בין בשדנו בלילה בין בנתקבלה העדות בלילה.
ובשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סי' נח) כתב ליישב דעה זו, שלא החמירו בדיעבד אלא בדבר שאפשר לשוב ולעשותו, כחליצה שיכול לחזור ולחלוץ וקידוש החודש שאפשר לשוב ולקדש החודש, אבל בדברים שאין שייך בהם טעם זה שאפשר לחזור ולעשותם, שהרי אינם בחזרה, כגון קבלת עדות שיתכן ויחזרו בהם העדים ולא ישובו להעיד, לא החמירו בדיעבד, עי"ש. ועיין שם בנו"ב שמצדד לחוש לדעת הרמ"א, במקום שנוגע לחומרא,
אולם הש"ך (ס"ק ה) חלק על דעת הרמ"א והב"ח, ולדעתו העיקר כדעת רוב הראשונים שאף בדיעבד אין דיניהם דין, וכן פסק הגר"א בביאורו (ס"ק ה).
ויש מכריעים (באר הגולה סי' כח סק"ט) שאם העדים שהעידו בלילה כבר הלכו למדינת הים, דנים על פיהם, ועי' ביש"ש בסוגייתינו (פי"ב סי' כא) שכתב בשם הר"ש מווינא שנוהגים לקבל עדות בלילה ופי' היש"ש שהיינו כשהוא לצורך שעה כגון שהיה שכנגדו אלם וכיוצא שבאופן זה הוי כמו דיעבד.