דין הפרשת פאה מן הפת ונתינת מעשר וחלה באופן זה
במשנה (סנהדרין פו, ב), נמצא חומרו קולו. ופירש רש"י (ד"ה נמצא), חומר שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים שנה. וכונתו לדברי הגמרא בסוטה (כב:) שעד ארבעים שנה אין לתלמיד להורות. וברש"י (ד"ה בשוין) פירש שזה הוא רק אם יש בעיר גדול ממנו בחכמה, אבל אם גם הגדולים ממנו שוים לו בחכמה, מותר לו להורות. ובתוספות (ד"ה בשוין) הביאו דעה, שאפילו אם יש גדול שוה לו בחכמה אסור להורות, ורק אם הוא גדול מכולם בחכמה מותר לו להורות. וברש"י כאן כתב (ד"ה תלמיד) שאם הורה אותו תלמיד אין לסמוך על הוראותיו.
בגמרא, דתנן מצות פאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין, לא הפריש מן העומרין יפריש מן הכרי עד שלא מירחו, מירחו, מעשר ונותן לו. משום רבי ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה. ופסק הרמב"ם (מתנות עניים פ"א ה"ב) כדעת רבי ישמעאל, והוסיף שלאו דווקא מן העיסה, אלא אפילו אם אפאו, נותן פאה מן הפת, שכל שהקציר קיים, אפילו נשתנה בכמה שינויים יש עליו עדיין חיוב פאה. על פי הרדב"ז (שם ד"ה ואפאו פת). וכן כתב המאירי (ד"ה מצות פאה).
אמנם באופן כזה שנותן פאה לאחר מירוח וגמר מלאכה, צריך לעשר קודם את השדה ואחר כך לתת פאה, וכשמפריש פאה צריך להפריש שיעור [שהוא לכל הפחות אחד מששים כמבואר ברמב"ם (שם הט"ו)] כנגד כל השדה, ולא רק כנגד מה שנשאר אחר המעשר, שלא יפסיד העני שמקבל את הפאה, שהרי פאה פטורה מן המעשר. רמב"ם (שם פ"ב הי"א, על פי הרדב"ז שם ד"ה ונותן להם, ובמעשה רקח ברמב"ם כאן ציין ג"כ לדברי הרמב"ם בפ"ב. וכ"ה ברש"י כאן ד"ה מרחו).
וכתב הרדב"ז (פ"ב שם), שכל זה הוא לענין מעשר, שפאה פטורה מן המעשר, אבל כאשר נותן מן הפת, נראה שיכול בעל הבית להפריש חלה, ולנכות גם מהפאה שיעור חלה, שהרי פאה ולקט חייבים בחלה כמו שכתב הרמב"ם (ביכורים פ"ו ה"ג), ואם כן אין זה הפסד לעני כיון שגם הוא חייב להפריש חלה. ואף על פי שמן התורה אין לחלה שיעור, ואפילו אם מפריש כשעורה פוטר את כל העיסה, כיון שחכמים נתנו בה שיעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה, גם העני חייב בשיעור זה, ואינו מפסיד אם יפריש בעל הבית שיעור פאה גם כנגד החלה.
אך בדרך אמונה (ציון הלכה מתנות עניים פ"א ס"ק כו) תמה על דברי הרדב"ז, שאפילו שגם העני חייב בחלה, חיוב חלה אינו בכל עיסה, אלא יש שיעור לעיסה שחייבת בחלה, ראה ברמב"ם (שם פ"ו הט"ו), ואם כן יכול העני לומר שהוא לא היה עושה עיסה בשיעור החייב בחלה אלא עיסה קטנה, ואם כן מפסיד לו בעל הבית כשמפריש חלה, והרי זה כמו מעשר, שאין יכול בעל הבית לנכות את שיעורו מן הפאה, והעלה דין זה בצ"ע.
ועוד הביא בשם דברי ישראל (פכ"ה סק"ב) שכתב שכאשר מפריש פאה מן הפת, יכול בעל הבית לתבוע את העני שישלם לו דמי טחינת הקמח ואפיית העיסה כשאר הזול, ואמנם לא ינכה בעל הבית שווי זה מן הפאה שנותן לעני, שאז לא יקיים בשיעור זה מצוות נתינת פאה, אלא יתן פת בשיעור פאה על הכל, ואחר כך יגבה ממנו את דמי הטחינה והאפייה. אך ודאי כל זה הוא כאשר העני נהנה ונח לו במה נטחן הקמח ונאפה, אבל אם אינו נהנה מזה, אינו חייב לבעל הבית תשלום על זה.
