דין גביית חוב של סכום קטן
בגמ': ליפות כחו של מוכר וכו' (בבא בתרא קד, א).
כתב בספר התרומות (שער ג ח"ד אות א) שהתובע מחבירו חוב שהוא דבר מועט, ויש ללוה קרקע השוה יותר מן החוב [ואין לו מטלטלין], ואם יטול המלוה בחובו חלק קרקע כנגד החוב לא יהא בה שיעור הראוי לקרקע בפני עצמו, [והשיעור מבואר בשו"ע (חו"מ סי' קעא ס"ג)], אין הלוה יכול ליתן למלוה בעל כרחו קרקע פחות מכשיעור, אלא יכול המלוה לומר ללוה או מכור לי חלק קרקע יותר מהחוב עד שיהא בה שיעור ראוי לקרקע בפני עצמה ואתן לך את העודף על החוב, או מכור את כולה לאחר ופרע לי את מעותי.
ולמד זאת בקל וחומר מהמבואר בסוגייתנו שיפו חכמים את כח המוכר, שבאופן שצריך הלוקח להחזיר לו חלק מהקרקע ואין בה שיעור חשוב, יד המוכר על העליונה ואינו מוכרח ליטול קרקע שאין בה שיעור חשוב אלא יכול הוא להכריח את הלוקח שיתן לו מעות בשווי המגיעו. ובגידולי תרומה שם ביאר את הקל וחומר, שאם במכר שהיתה הקרקע של המוכר ועיקר תביעתו היא על הקרקע מ"מ אין הלוקח יכול להכריחו ליטול קרקע שאינה ראויה לו בפנ"ע, כל שכן המלוה שעיקר תביעתו היא על המעות שהוציא, שאין הלוה יכול לחייבו ליטול בחובו קרקע שאינה ראויה לו.
וכדברים האלה כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' אלף קמג, שו"ת החדשות סי' רעג), אלא שלא כתב כספר התרומות שיש ללוה ברירה או למכור למלוה חלק ראוי או לפרוע לו מעות, רק כתב שבית דין מחייבין את הלוה לפרוע לו מעות וימכור או ימשכן את הקרקע עד שיפרע.
אך כתב הבית יוסף (חו"מ סי' קג ד"ה ואם אין) שאין כאן מחלוקת, אלא הרשב"א כתב הדין באופן שהמלוה אינו רוצה לקנות חלק ראוי, ובספר התרומות מדובר באופן שהמלוה מסכים לקנות ונותן ללוה את הברירה, והכל תלוי ברצון המלוה, וכמבואר בסוגייתנו שהכל תלוי בדעת המוכר. וכן פסק בשולחן ערוך (שם ס"ה). [ועיין בנתיבות המשפט (שם סק"ה) אם יכול לכופו למכור אפילו בפחות משוויה].
