דיבור ברמיזות אם הוא בכלל חכמה יוונית
בגמ': שלחו ליה לרבא זוג בא מרקת ותפשו נשר ובידם דברים הנעשה בלוז ומאי ניהו תכלת בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום ועמוסי יריכי נחשון בקשו לקבוע נציב אחד ולא הניחן אדומי הלז אבל בעלי אסופות נאספו וקבעו לו נציב אחד בירח שמת בו אהרן הכהן. (סנהדרין י, א).
וברמזים אלו רמזו להם על עיבור השנה. והנה בשו"ת הריב"ש (סי' מה) נשאל מה היא חכמת יונית אשר יתרחק האדם, ואם הם אותם ספרים המפורסמים בעולם כשמע טבעי [הוא ספר 'פיזיקה' לאריסטו], ומה שאחר הטבע [הוא ספר 'מטפיזיקה' לאריסטו].
והשיב הריב"ש שממה שאמרו בסוטה (מט:) ובב"ק (פב:) ובמנחות (סד:) שאסרו לימוד חכמה יוונית לפי שכשהיתה ירושלים במצור, היו משלשלין בכל יום מן החומה קופה של דינרי זהב, והיו מעלין להם כבשים לתמידין, והיה שם זקן אחד שמכיר חכמת יונית, ולעז להם בחכמת יונית, שכל זמן שעוסקין בעבודה אינן נמסרין בידן, והעלו להם חזיר, ובאותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים ושילמד את בנו חכמת יונית. ומזה נראה שאין הספרים ההם בכלל גזרה זו, שאם מצד שהם כתובים בלשון יוני, הלשון לא נאסרה, וכלם היו בקיאין בו. ואם מצד החכמה בעצמה, מהו זה שלעז להם הזקן ההוא, אלא על כרחך שחכמת יונית היא לדבר בלשון יוני בחידות ובלשון סתום, שלא יבינו אותו ההמון, רק אותם שלמדו והורגלו באותן החידות. וכיוצא בזה הוא הנזכר בסוגייתנו שלחו ליה לרבא זוג בא מרקת ותפשו וכו', וחידות כאלו, כשנאמרו בלשון יוני, נקראים חכמה יונית. [ולענין ספרי הטבע מסיק שם שלא מן השם הוא זה, אבל ראוי לימנע מהם אם הם מתאמצים לעקור עקרי תורתינו הקדושה, ועיי"ש עוד].
וכעיקר פירוש זה מבואר כבר בפירוש המשניות לרמב"ם (סוטה פ"ט מי"ד), ומסיק שם הרמב"ם ש'דבר זה אין לי ספק שנשתקע ולא נשאר ממנו בעולם היום לא מעט ולא הרבה'. ובדברי הריב"ש הנ"ל מבואר שאמנם אין האיסור אלא כשנאמרו הרמיזות בלשון יוונית וכמעשה שהיה, ולכן בסוגייתנו אין איסור כיון שרמזו הרמיזות בלשון ארמית.
אמנם בחידושי הב"ח הנדפס מחדש (ב"ק פב: ד"ה ופירוש חכמה) הביא דעות המפרשים אם חכמה יוונית היא הפילוסופיא או הסיפור בלשון צח וחידות ורמזים, וציין לדברי הר"מ אבן גבאי בספר מראות אלהים פט"ז ופי"ז מחלק התכלית, ושם האריך הר"מ אבן גבאי בדבר והביא בשם ר' אברהם ביבאגי' בספר דרך אמונה שלו שפירש עוד פירוש בחכמה יוונית, שהכוונה היא לדת חגיהם והקרבנות הנעשים לאלוהיהם. ובפירושו השני פירש כרמב"ם והמאירי והריב"ש שהכוונה היא לחכמת המליצה. ופירש ענין זה, שהיא חכמת ההלצה אצלם [וחלק ממנה מבואר ב'ספר ההלצה' ע"י אריסטו], שהיו מדברים ומליצים בהלצות זרות מעיני ההמון, והיא הנקראת חכמת המשלים וההלצות, וזו היא שיחת הדקלים לפי דעתו. ולפי דברי ר' אברהם זה חכמה זו קיימת ושייכת גם בשאר לשונות, אלא שלא נאסרה לפי דעתו כי אם באותו זמן של טיטוס, כיון שטיטוס היה יודע הרבה בחכמה זו ומי שהיה מכיר בה היה אהוב לטיטוס וגם יכל לדבר עמו באופן שלא יבינו האחרים, ולכן אסרו את לימודה. אבל בשאר הזמנים לא נאסרה חכמה זו, ולכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס שחז"ל עסקו בה, וכדוגמת המבואר בסוגייתנו.
