דבר חשוב שאינו בטל ברוב, מן התורה או מדרבנן
כתבו הרמב"ם (מאכלות אסורות פט"ז הל' א, ג) והשו"ע (יו"ד סי' קי ס"א), שדבר חשוב האסור שנתערב בהיתר, הרי הוא אוסר את התערובת בכל שהוא, וכתב הרמ"א שדין זה הוא מדרבנן, אבל מן התורה אין הבדל בין דבר חשוב לשאינו חשוב והכל בטל ברוב. ולכן אם יש ספק אם הוא דבר חשוב או לא, הולכים בספיקו להקל.
אולם המשנה למלך (מעילה פ"ז ה"ו) כתב בדעת התוספות (מעילה כא: ד"ה שהוציא) שדבר חשוב מן התורה אינו בטל ברוב. וכתב שדבר חדש הוא, שלא מצינו בשום מקום דבר שלא יהיה לו ביטול מן התורה.
ובשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קנח) כתב, שנחלקו בזה תנאים ואמוראים, עיי"ש. וכתב מקור לכך מסוגיין. שהרי את עצם הדין שדבר איסור שנפל ברוב היתר מתבטל לומדים מהאמור בדיינים (שמות כג ב) 'אחרי רבים להטות', כן כתב רש"י בב"מ (נג. ד"ה דאורייתא) ובחולין (צח: ד"ה דמדאורייתא), והט"ז (יו"ד סי' קט סק"א) והש"ך (שם סק"ו), וא"כ משם נלמד ג"כ שדבר חשוב אינו בטל מחמת הרוב. והוא מהנאמר בתחילת אותו פסוק 'לא תענה על ריב', ודורשים בסוגיין שכוונת הפסוק הוא 'לא תענה על רב', דהיינו שבדיני נפשות לא יאמר הרב דעתו בתחילה, לפי שאז לא יוכלו שאר הדיינים לחלוק עליו, שכן בדיני נפשות אין לחלוק על דברי הגדול שבדיינים. ויש ללמוד מכאן שאע"פ שבכל מקום דעת היחיד בטלה, נתנה התורה חשיבות לפעמים לדעת הגדול שאינה בטילה. ואף אם נפרש שזה רק לכתחילה, אבל בדיעבד אף אם יאמר הגדול דעתו בתחילה אינה מתקיימת כ"א בהסכמת הרוב [ראה נמוקי יוסף וחידושי הר"ן בסוגיין], מ"מ יש ללמוד מעצם אזהרת התורה שלא לחלוק על דעת הגדול, שהחשוב אינו בטל ברוב. וכתב, מכאן למדנו בנין אב לכל המקומות שלא אמרה תורה לבטל ברוב בדבר חשוב, ונ"ל שהיא ראיה מפורשת מן התורה, אע"פ שהיא מחודשת, וכמדומה לא קדמני אדם בו, אולי מהשמים הניחו לי מקום.
וראה בשו"ת בית שערים (או"ח סי' רד) שהביא את דבריו, והוסיף על פי זה טעם לכך שאם הרוב מסכימים לדין אחד מטעמים נפרדים נחשב שיש לפנינו רוב לענין הדין, ואין אומרים שכיון שאין הרוב מסכימים לטעם של כל אחד יתבטל טעמו ברוב, משום שלאחר שכולם מסכימים לענין הדין הרי זה מין במינו שאינו מתבטל ברוב, ומכאן המקור לכך שמין במינו לא בטיל.
