גילוי סוד בכתיבה

בגמ': אשכחיה צדקיה לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה אמר ליה אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא אישתבע וכו' (נדרים סה, א).

הראנ"ח (מים עמוקים ח"ב סי' ט, הו"ד בפ"ת יו"ד סי' ריח סק"ה) כתב שאדם שנשבע שלא לגלות סודו לשמעון, יכול להגידו לראובן, וראובן יגלה לשמעון. שהרי ראובן אינו מחוייב לקיים את השבועה, שהרי הוא לא נשבע. והנשבע לא עבר על שבועתו. ואע"פ שכוונת השבועה היתה שלא יתגלה סודו לשמעון, לא איכפת לן בזה, ודומה למדיר את חבירו הנאה, שכוונתו שחבירו לא יהנה מנכסיו, ובכל זאת מותר לו לומר שכל הזן אינו מפסיד, ולשלם מנכסיו למי שזן את חבירו. 

אך בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' כז בסוף התשובה) כתב לפקפק בהוראה זו, מאחר והנשבע שלא לגלות סודו, מסתבר לומר שמשמעותו שלא יתוודע על ידו סודו לשמעון, והוא נשבע על זה. שאם לא כן יוכל גם לכתוב לו ע"י כתב, או לדבר עם אחר והוא שומע. שהרי גם באופנים האלו לא גילה לו בעצמו את הסוד.

והביא ראיה לכך ממה שאמרו בסוגיין שצדקיהו נשבע שלא לגלות שנבוכדנצר אכל ארנבת חיה. ונשאל על שבועותו. ובר"ן כתב שההיתר היה שלא בפני נבוכדנצר, מפני שמצטער היה ביותר ומתבטל ע"י כך ממלאכת שמים, ולכן התירו לו באופן זה אף שהוא שלא כדין. ולכאורה הלא צדקיהו היה יכול לגלות את הסוד ע"י כתיבה, ומדוע הוצרך להשאל על שבועתו באופן האסור. אלא ודאי שיש חילוק, בנשבע שלא לדבר עם פלוני, ודאי כוונתו רק שלא לדבר בעצמו, וע"י אחר או ע"י כתב מותר, אבל בנשבע שלא לגלות סודו אף ע"י אחר ואף ע"י כתב אסור. מפני שסוף סוף נתגלה על ידו הסוד לשמעון. ועיין ברעק"א (שו"ע יו"ד סי' רכא ס"י).

וע"ע בספר מנורת המאור (כלל ד ח"א פי"ט ח"א) שכתב שאלו לחכם אחד היאך אתה בכיסוי הסוד, אמר להם כשיגלה לי אדם סודו אני חוצב לו קבר בתוך לבי להיות שם לעולם. מעשה בחכם אחד שהפקיד סודו אצל חכם אחר, אמר לו הבנת את דברי, אמר לו כבר שכחתי מה שאמרת לי. רוצה לומר הוי בטוח שהסירותיהו מלבי שלא יצא מפי לעולם. ועוד אמרו חכמי המוסר מעולם לא הפקדתי סודי ביד אדם וגלהו, שלא הייתי מאשים את המגלה אלא את עצמי. והייתי אומר אני לא יכולתי להעלים סודי וגליתיהו לאחרים, ואם כן למה אני מאשים לאחרים שגלוהו.