גידול בעלי חיים בבית
בגמ': ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו וכו' שנאמר (דברים כב, ח) וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ (כתובות מא, ב).
בסוגיין מבואר שאסור לגדל כלב רע בביתו, ובבא קמא (פ:) מובא מעשה שחתול קטע ידו של ינוקא, ומחמת מעשה זה דרש רב שחתול מותר להורגו, ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה לבעלים. והיינו שאפילו אם מצאו מת אין צריך להחזיר עורו לבעלים. ובגמרא הקשו ששנינו רבי שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית. ותירצו שחתול לבן או שחור בן לבן אסור לגדל, אך מין שחור מותר לגדל.
וביש"ש (ב"ק פ"ז סי' לז ד"ה והאי) כתב שכל המפרשים לא הביאו דינים הללו, לפי שלא מצוי בינינו אותו מין לבן המזיק, כמו שאין נזהרים עכשיו בגילוי משקין. אך אם המיתו פעם אחת במקרה, או נשכו, וקטעו יד של תינוק. פשיטא שנוהג בהן כל הדינים. ואע"פ שאינו נוהג, אם המית אדם חתול חבירו בין לבן בין שחור, וטוען שעשה כן מפני ספק סכנת נפשות, ישבע היסת שעשה כן מפני סכנת נפשות ולא נתכוון להזיק ממון חבירו או להכעיסו ויפטר מלשלם.
ועיי"ש (פ"ז סי' מה) שכתב כל איש ירא שמים לא יגדל כלב, אלא כלבים קטנים וכה"ג, שמשונים בצורתם, שהם עומדין לצוד עמהם, או לנוי בבית. אבל סתם כלב לא, אף שאינו נושך. ואין היתר מפני שצריך שישמור עליו הכלב, מפני שיותר אנו צריכים שמירה מפני הכלבים, ממה שאנו צריכים לשמירת הכלבים.
והנה בעיקר גידול בעלי חיים טמאים דנו בזה הפוסקים, ובגמ' (ב"ק פ.) גרסינן, כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, (מפני שמבעיר את השדות, רש"י), כך אמרו אין מגדלין חיה דקה. רבי ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין (קטנים וננסים הם, ל"א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין), חתולים וקופין וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית (מן העכברים). ע"כ. א"כ נראה מדברי הגמ' שאם יש צורך בגידולם של הבעלי חיים לצורך מסויים, כגון חולדות סנאים שעשויים לנקר את הבית מן העכברים, מותר לגדלם ואע"פ שהם בעלי חיים שאינם טהורים.
ובבית יוסף (יו"ד סי' קיז) הביא את דברי האורחות חיים (איסורי מאכלות סי' מה ד"ה ואסרו) שכתב, עופות טמאים מותר לגדלם כגון עופות המדברים, ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר. אבל אם חייבים לו ממון אסור לו ליקח אותם בחובו, ואם הוא כמציל מידו, שאין לו דבר אחר לגבות מותר.
אך במדרש (ויקרא רבה פכ"ב ד) מובא על רבי שמעון בן חלפתא שהיה עסקן בדברים, והיה לו פרדס, וראה שדוכיפת אחת עשתה שם קן באחד העצים. אמר, מה מבקש עוף טמא זה בפרדס שלי, הלך וסתר את הקן וכו'. ע"ש. ובשו"ת מים ההלכה (ח"ב סי' ק) הביא בשם שו"ת חסד יהושע שעמד לדייק ע"פ המדרש הנ"ל שבודאי אינו נכון להחזיק עופות טמאים כאלו בבית. ע"ש.
ובשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קי) כתב על מה שמבואר שרבינו הקדוש החזיק בביתו חולדות, שמא אותם חולדות היו חולדות סנאים שהם עשויים לנקר את הבית, ויש לבני אדם צורך בהם, אלא שהיו עדין קטנים שנולדו עכשיו, ולא היו ראויים לתשמישם עד שיגדלו. ואעפ"כ מדה של רחמים גדולים היתה בזה שהחזיקם רבי. ע"ש.
ובספר חסידים (סי' תתרלח) כתב, כי יש דברים הרבה מרבים הבל (קהלת ו יא) זה המגדלים עופות לנוי ולקילוס, ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים.
וכן איתא בקהלת רבה (שם), כגון מגדלי קופות, וחתולות, וחולדות הסנאין, ואדני שדה, וכלב הים. וכעין זה פירש רש"י את הפסוק הנ"ל שהוא שחוק המלכים [הקרוי שחמט] ושחוק קופים ופילים ואריות.
ובצוואת ר' יהודה החסיד (אות נג) כתב לא יושיב אדם תרנגולת על ביצים לגדל אפרוחים וכו'. עוד כתב (שם סה) לא יגדל אדם תורים ובני יונה בתוך ביתו לפי שהבית אשר יגדלו בו או ימותו בניו או לא יהיה לו זרע וכו'.
ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קסג) אחר שעמד לדון שם בענין גידול אפרוחים, עמד לעורר מדברי מדרש רבה הנ"ל בקהלת בפסוק 'יש דברים המרבים הבל' וגו', שעל כן ראוי להמנע מלעסוק בענינים אלו וכיוצא בהם של גידול בעלי חיים לנוי ולתענוג בעלמא. ובפרט לאיש הירא וחרד על דבר ה' באמונת אומן בדברי חז"ל, שאין לו להטפל באלה וכיוצא באלה. ולכן סיים שם, ואודות השאלה דעסק בה התם בשוחט אחד יר"ש שנודע שמחזיק בביתו שובך של אפרוחים, ואע"ג שהעירו לו השיב שאין נראה לו בזה שום נדנוד של איסור עד שישמע מפי רב או איזה מורה, שכ"ש שוחט שצריך להיות ירא ה' מרבים אין לו להתמהמה, וצריך לסלק צפורים אלו מתוך ביתו. יעו"ש.
