גדרם של דברי חלומות ואם מועילים נגד חזקת ממון או איסור
בסוגיין (סנהדרין דף ל), הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
ובשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קכח) נשאל, בענין אדם שחלם חלום שאם לא יתענו הצבור ביום פלוני יהיו כולם מנודים לשמים, וסיפור החלום הגיע אל רב המקום, והורה המורה שחייבים להתענות תענית צבור, וקבעו ברכה בתפלת מנחה.
וכתב התשב"ץ שראוי לדקדק בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד, כי יש מקומות שחכמינו ז"ל חוששים להם, ויש מקומות שאינם חוששים להם כלל, וראוי לנו לחזר אחר טעמי הענין, כי ידיעת הדבר בסיבותיו היא ידיעה שלימה, ובלא ידיעת הסיבות אינה ידיעה רק מחשבה, וכשיעלו בידינו הטעמים יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים.
והביא המקומות הסותרים בש"ס שמבואר בהם שיש לסמוך על החלומות, והמקומות שמבואר בהם שאין לסמוך עליהם. וצידד תחילה לחלק, שאם הוא עצמו חלם החלום ראוי לו לסמוך עליו לכל דבר, בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים, אבל אם אחר חלם לו אין לו לסמוך על חלומו בשום מקום. וזהו שאמרו בסוגיין שבא 'בעל החלום', כלומר שהאיש החולם חלום אמר לו כן, ולכן אמרו לא מעלין ולא מורידין. ולפי פירוש זה יש לסמוך על החלומות אם הם חלמו אותם, אבל אם אחרים חלמו להם אין לסמוך עליהם כלל, וטעות היתה ביד אלו שהתענו תענית ציבור על חלום שחלם היחיד, כיון שאחר חלם להם והם לא חלמו.
אבל דחה התשב"ץ חילוק זה, שמלשון הגמרא בסוגיין שאמרו 'זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין', משמע שהוא מאמר כללי לכל החלומות אפילו כשחלם אותם בעצמו, ויש לנו לפרש ש'בעל החלום' המוזכר כאן הוא בעל החלומות של בני אדם, שבא אל האיש בעצמו וחלם הוא החלום, אעפ"כ אמרו לו שאין לסמוך על חלומותיו ועל דבריו. ועל כן כתב התשב"ץ לחלק בין החלומות, על פי מה שחילקו (ברכות נה:) בין חלום שעל ידי מלאך לבין חלום שעל ידי שדים, וכתב שאע"פ שדברי חז"ל הם כדברי תורה ואינם צריכים חיזוק, טוב הוא לסמוך אותם בדברים שכליים כדי להטעימם ולהבין יופי חכמתם, כי כל רז לא אניס להו, וביאר שידוע הוא משרשי החכמה החיצונית כי החלומות מהם צודקים ומהם בלתי צודקים, והצודקים, הם בהיות הכח המדמה אשר באמצעותיו הם החלומות בריא ביצירתו בהרכבתו ובמזגו, ולא יעיקהו מזג רע ממזונות מולידים לחה עבה ושחורה ואידים עבים מערבבים אותו, וזו כוונת חז"ל בדבריהם על החלום שעל ידי מלאך, עיי"ש הטעמים. והחלום הבלתי צודק, הוא בהיות הכח המדמה בלתי ברור, אם מפני ששורש יצירתו ברוע הרכבתו וברוע מזגו, או מפני מזונות עבים רעי הכמות המולידים אידים עבים שחורים שיטרידוהו, ולזה קראו חז"ל חלום שעל ידי שד.
ומעתה, כיון שיש חלומות צודקים שראוי לחוש להם ויש חלומות בלתי צודקים שאין לחוש להם, אנחנו מסופקים בכל חלום אם הוא צודק או הוא בלתי צודק, ולכן בכל דבר שבממון יש לנו להעמיד הממון שנפל בו הספק בחזקתו, ועל זה אמרו בסוגיין במי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח אביו, שאין לו לסמוך על החלום ויונח הממון ההוא בחזקתו כאשר היה קודם החלום, משום שדברי חלומות בענין זה לא מעלין ולא מורידין להוציא הממון מחזקתו. אבל במי שנדוהו בחלום, אם על ידי מלאך הוא, הרי הוא מנודה, ואם ע"י שד הוא, אינו מנודה, וא"כ זה ספק מנודה ספק אינו מנודה, והרי זה כספק איסור אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא, ומן הספק צריך הוא היתר, ככל ספק איסור שאפשר לצאת מידי ספק על ידי תקנה, ויתירוהו עשרה שזה הוא מנודה לשמים.
ובסוף התשובה הביא, שזה קרוב לעשרים שנה חלם איש אחד ושמו חקון בן עבו, שהצבור חייבים להתענות ג' תעניות שני וחמישי שני, והריב"ש חשש לו וגזר ג' תעניות, והצבור היו מלעיבים ומלעיגים עליהם וקורין אותן תענית חלום, ובתפלת מנחה לא היינו מוצאים מנין כי אם בקושי, ונתחרט הרב ז"ל על זה, ואחר זמן יצא החולם לתרבות רעה, וסופו הוכיח על תחילתו כי גם באותו פרק לא היה פרקו נאה, ומפני חלומו לא היה לו לריב"ש לגזור תעניות. ואמר להם הריב"ש שהטעם שנזקק לחלום זה הוא משום שבכלינסיה עיר מולדתו, בא אליו איש ושמו שלמה מטיש, ואמר לו לגזור תענית לפי שהיה רואה שריפה גדולה בבית הרב, ולא חשש לדבריו כלל ונתחרט על זה, כי בא אחר כך החלום ברוב ענין. ועיי"ש.
וכתב בהעמק שאלה (פר' מקץ שאילתא כט אות טו), שלפי דברי התשב"ץ אם ראה בחלום על חתיכה שהיא חלב וכדומה, הרי היא אסורה מספק. עוד הביא בהעמק שאלה (שם אות טז) מספר משיבת נפש (צינץ, סי' לה) שכתב, שאפשר להתיר עגונה ע"פ חלום כשיש סימנים שהחלום אמת ולא בא משד. ובארחות צדיקים (שער האמת) כתב, שלפי שאין כל המחשבות אמת על כן אין כל החלומות אמת, ומי שמרגיל עצמו שיהיו כל מחשבותיו אמת גם בלילה יראה מראות אמת.
