גדרם של דברי חלומות, ואם חלום לשעבר מועיל בספק ממון או איסור

בגמרא נחלקו תנאים בפתרון חלומו של שר המשקים, רבי אליעזר אומר 'גפן' זה העולם, 'שלשה שריגים' זה אברהם יצחק ויעקב, 'והיא כפורחת עלתה נצה' אלו האמהות, 'הבשילו אשכלותיה ענבים' אלו השבטים. אמר לו רבי יהושע שאין לפתור כן, שאין מראים לו לאדם בחלומו מה שכבר היה אלא מה שעתיד להיות, אלא 'גפן' זה תורה, 'שלשה שריגים' אלו משה ואהרן ומרים, 'והיא כפורחת עלתה נצה' אלו סנהדרין, 'הבשילו אשכלותיה ענבים' אלו הצדיקים שבכל דור ודור.
וכתב מהרש"א (ח"א ד"ה וכי מראין), שאין זה סותר למה שאמרו (ברכות נה:) שאין מראים לאדם אלא מהרהורי לבו, ואם כן לכאורה משמע שהאדם רואה בחלומו ממה שכבר היה ביום זה ולא ממה שעתיד, שכן הפירוש הוא שאין מראים לו לאדם על העתיד להיות אלא מענין הרהורי לבו שהרהר כבר ביום.
ובטעם הדבר שהחלום הוא דווקא במה שלעתיד ועם זאת אינו אלא מענייני דברים שהרהר בהם ביום, ביאר בשו"ת שיבת ציון (סי' לב) בביאור החילוק בין החלומות הצודקים ושאינם צודקים, וביאר מה שאמרו חז"ל שהחלום הוא אחד מששים בנבואה, והקדים בחקירת פעולת כח הנפש, שמחשבות האדם ותחבולותיו והרהורים כשיוצאים אל הפועל, מרגיש האדם איזה עסק במוח שבראשו ובחדרי לבבו, ונלאו כל המחקרים למצוא דבר ברור לידע המעשה והשתנות אשר נעשה בהמוח והלב, ומה הוא העסק הנרגש עצמות ההרהור והמחשבה, ויש מהמחקרים האומרים שכאשר יתעורר כח הנפש להוליד מחשבה והרהור, יתפעל במוח ובלב איזה ציור דק, דקה מן הדקה, וכל מחשבה ודעה והרהור יש לו ציור מוגבל לתכונתו כפי מה שהוא, ולפי ערך רבות המחשבות אשר בלב איש כן הוא ערך הציורים המתהוים במוח, וגם זה הוא הסיבה לשכחה כאשר במשך הזמן או מפני סיבה אחרת נמס ונמחק הציור מכלי המוח, ואז נשתכחה ונאבדה המחשבה הזאת, ולפעמים לא נמחק הציור לגמרי ונשאר עדיין רושם ואז ישנה בחזרה, שבהתעוררות כח הנפש יתעורר הציור מהדעה והמחשבה הזאת ויזכור הנשכח, אמנם אם כבר נמחק הציור לגמרי אינה בחזרה ונשכח ויוצא מהלב.
וזה הוא סיבת כח המדמה אשר נדמה במחשבת האדם, דהיינו שהציורים האלה מתעוררים בפועל הכח שבנפש האדם מהדמיון, במה שכבר מצא מקום לציור בכלי המחשבה, ומולידים לנוכח כח העיוני מעשים ותמונות בהמשך ובקיבוץ כמה ציורים הנ"ל, ולפעמים המה באים על סדר נכון, ולפעמים המה בלי סדר כאשר יקרה המקרה בהתעוררות הציורים, וזה הוא החלום, כי המוח והלב לא ינוחו ולא ישקטו מלחשוב מחשבות בהתעוררות הציורים המולידים עשתונות והרהורים בכח המדמה. ובהקיץ אין מקום להוצאת כח המדמה מפני טרדת החושים המטרידים את האדם בפעולותיהם בעת היקיצה, ונתבטל כח המדמה ואינו נרגש, אך בעת השינה כאשר ינוחו החושים, אז מוצא הכח המדמה מקום להתעורר, ע"י עכול המזון או ע"י חולשת מזג הגוף במרוצת הדם הסובב בגוף האדם או ע"י סיבות חומריות אחרות. ומפני זה שכיחים הרבה חלומות מעין ההרהורים שהרהר ביום, כיון שהציורים האלה אשר חדשים מקרוב נולדו, רושם ציורים האלה עדיין הם חזקים ולהם משפט הקדימה בהתעוררות פעולותיהם בכח המדמה ובראשונה יסעו.
והנה כל מה שנראה בחלום בהתגברות כח המדמה ע"י סיבות הגוף כמו שנתבאר, המה הבל ואין בהם ממש. אך יש עוד התעוררות כח המדמה אשר הוא סיבה מן השמים לגלות לאדם דבר מה, חלום זה יש בו ממש, כי גם הנבואה אשר היה לנביאים היה בהתעוררות כח המדמה, והוא בחפץ ה' ורצונו יתברך להעיר רוח נבואה לנביאים היה במראות הנבואה התעוררות כח המדמה, ורק משה רבינו ע"ה שהיה מבחר אנושי, הנבואה באה לו בידיעה ממש מאתו יתברך, וכמו שביארו הראשונים. ולכן דימו חכמים את החלום האמיתי לנבואה, כי התפעלות שניהם הוא בעת הפרדת הרגשת החושים אשר יפנו מקום להתעוררות כח המדמה.
והנה בנבואה מוצאים אנו שרוב דברי הנביאים היו בהוראת דברים שיהיו לעתיד, וכן מבואר בסוגייתנו לענין החלום שהוא בהוראת דברים לעתיד, והטעם הוא מפני ששורש אחד לשניהם, שהחלום הוא כעין נבואה. אבל כשנגלה דבר אשר כבר נעשה בסתר, אינו מכלל הנבואה, אלא עניינו הוא במדרגת רוח הקודש שהיא למטה ממדרגת הנבואה.
ולפי ההנחה הזאת תירץ הסתירה בסוגיות בש"ס בענין החלומות, שאם נדמה לאדם בחלום שנידוהו, הלא באמת אין כאן לא חרם ולא נידוי, אלא שהמראה הזאת הוא דרך משל וחידה כמו שהנבואה היא במראה וחידה, והפתרון מהחידה הזאת הוא הודעת פורענות המוכן לבוא עליו לעתיד, וחלום כזה יש לו שייכות ודמיון לנבואה ולכך חוששים לו שמא הוא מסוג הנבואה וצריך התרה, כיון שהוא חלום על העתיד. אבל כשאומר לו בעל החלום שהמעות שהניח לו אביו במקום פלוני הם, וכך וכך הם, ושל מעשר הם, הוראה והודעה זו שהם מעות מעשר הוא על העבר שכבר הם מעשר ולא על העתיד, וחלום כזה אין לו שייכות לנבואה, ולכך אין חוששים לדברי החלומות, ואומרים שהוראה הזאת הם דברים בטלים, ובא בכח המדמה שנתעורר ע"י סיבת הגוף שהוא חלום יעוף אשר שוא ידבר.
ועל פי שיטתו כתב בעל השיבת ציון בשו"ת נודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' ל) על מה שכתב בהגהות אשר"י (עבודה זרה פ"ב סי' מא) שרבינו אפרים התיר דג ברבוטא באכילה, ואמרו לו בחלום שהתיר שרצים, וחזר בו ואסרו. וכתב השיבת ציון שאף על פי שרבינו אפרים ז"ל היה צדיק וחסיד גדול והיה חושש לחלומו שנאמר לו בחלום שהתיר השרץ והיה חושש פן יש ממש בדבר, והיה תולה זה על שהתיר דג ברבוטא, מכל מקום אם היה מתאמת לרבינו אפרים שיש לדג זה קשקשים כמו שנתאמת הדבר לבעלי התוספות, היה תולה פתרון חלומו על ענין אחר שהיה מתיר, והיה חושש לו. אבל להביא ראיה מחלום יעוף הבל הוא ואין בו ממש. וכתב בודרשת וחקרת (ח"ה מקץ ד"ה והשיב הגר"ש), שדבריו מבוארים היטב לשיטתו שנקט שכל חלום על העבר אין בו ממש, כיון שאינו יכול להיות חלום נבואי, ועל כרחך אינו אלא מכח המדמה המתעורר על ידי הגוף, ואין חוששים לו.
אמנם בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קכח) חילק באופן אחר בין החלומות הצודקים ושאינם צודקים, וכתב בהעמק שאלה (פר' מקץ שאילתא כט אות טו) שלפי דבריו אם ראה בחלום על חתיכה שהיא חלב וכדומה, הרי היא אסורה מספק. עוד הביא בהעמק שאלה (שם אות טז) מספר משיבת נפש (צינץ, סי' לה) שכתב, שאפשר להתיר עגונה ע"פ חלום כשיש סימנים שהחלום אמת ולא בא משד. וזה שלא כדברי השיבת ציון, שלפי דבריו כל שהחלומות הם על העבר ואין להם תוקף של נבואה ואינם מעלים ולא מורידים.
ובארחות צדיקים (שער האמת) כתב, שלפי שאין כל המחשבות אמת על כן אין כל החלומות אמת, ומי שמרגיל עצמו שיהיו כל מחשבותיו אמת גם בלילה יראה מראות אמת.