גדר 'הנחה'

בגמ': יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה (כתובות פ, ב).

בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' כה) דן בדבר ראובן שהשכיר חנות לשמעון בעד ר"פ רובל לשנה, ואח"כ בשביל שעשה שמעון טובה לראובן באיזו עסק עשה לו הנחה עשרה רובל מהמקח.

בתום הג' שנים חזר ראובן והשכיר החנות ללוי לג' שנים, ולוי רצה ליתן רק ר"ע רובל לשנה באמרו שכך שילם שמעון, אך ראובן אמר שהוא רוצה ר"פ רובל לשנה באמרו שכך שילם לו שמעון. והשיב לוי 'אשלם לך כפי שנתן שמעון', בסוף השנה רצה לוי לנכות הסך עשרה רובל מפני שנודע לו ששמעון שילם רק ר"ע רובל, אך ראובן טוען ששילם ר"פ ורק ניכה לו עשרה רובל עבור הטובה שעשה לו, ולוי טוען אני נתחייבתי רק בכמה שנתן שמעון והרי לא נתן רק ר"ע רובל.

והשיב המהרש"ם שהדין עם ראובן וצריך שמעון לשלם לו ר"פ רובל, והגם שניכה עשרה רובל עבור הטובה שעשה לו שמעון, מ"מ הרי זה דומה כאילו נתן ר"פ רובל, וחזר ראובן ונתן לשמעון עשרה רובל בשביל הטובה שעשה לו.

וראיה לזה כתב המהרש"ם מדברי התוס' בסוגיין (ד"ה יורשי) שהקשו לפירוש הקונטרס שאין ליורשי הבעל אלא מנה ומאתים ולא נדוניא והא אמרינן בפרק נערה דקבורתה תחת נדוניתה מדאינו חייב לקבור ארוסתו, וי"ל דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת מנה ומאתים וכו' הו"ל כאלו הכניסה נדוניא שהיתה כתובתה על נכסי בעלה ואותו השיעבוד היא מכנסת לו והרי היא כאלו נטלה והחזירה לו ולא דמי לשאר ארוסה דלא מכנסת לי' מידי וכו' עכ"ל. ומבואר שבכה"ג שהיה ראוי ליטול הוי ליה כנטל והחזיר, והכי נמי בנידון דידן.

אך כתב שם שיתכן שיש לחלק שבנידון הנ"ל תלוי הדבר בלשון בני אדם, ויהא נאמן לוי לומר שהוא לא נתכוין לשלם אלא כפי מה שנתן שמעון בפועל ממש והמע"ה, ומ"מ על הזמן של ב' שנים הנשארים נראה דבודאי הדין עם ראובן ונאמן לומר שהוא נתכוין בדעתו כן ויוכל לבטל השכירות להלאה אם לא ישלם לו ר"פ רובל כל שנה.