גדר החיוב לתרום איברים לצורך הצלת נפשות
דנו הפוסקים אם מוטלת חובה על האדם לתרום אבר מאבריו שיכול הוא לחיות בלעדיו, כגון אחת מכליותיו או חלק מהכבד שלו, לצורך הצלת חיים ודאית של אחר, שכן בתרומת איברים כגון אלו אין שום חשש סכנה לתורם, ויכול אדם לחיות לאורך ימים ושנים כרגיל גם עם כליה אחת בלבד, כמו שמבואר במשנה (חולין נד.) לענין ניטלו הכליות שאין זה טריפה בבהמה, וכמו כן אם כרתו לאדם חלק מן הכבד שלו הרי טבע הכבד שהוא חוזר ומבריא את עצמו בלי שיגרם שום נזק לתורם, וכמו שמבואר במשנה שם לענין ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית שאין זה טריפה בבהמה.
והנה בשו"ע (יו"ד סי' קנז ס"א) פסק, שבכל העבירות שבתורה חוץ מע"ז ג"ע ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג. וכתב הרמ"א שאם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור על לא תעשה. וכתב הש"ך (סק"ג), שאם יש סכנת אבר צריך עיון אם דומה לממון או לנפש, ונראה לקולא. וממסקנת הש"ך שכתב שאין חיוב ליתן אבר שלו כדי שלא יעבור על לאו, למד בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד) שאין אדם חייב לחתוך אבר שלו כדי שלא לעבור על איסור 'לא תעמוד על דם רעך', כיון שיסוד דין הצלת חבירו נלמד מלאו זה וכמבואר בסוגיין, אם כן אין חיוב להציל [כדי שלא יעבור על ל"ת] על ידי כריתת אבר. והוכיח משו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכז, הו"ד בפ"ת יו"ד סי' קנז ס"ק טו) שאין לחלק בענין זה בין הלאו של 'לא תעמוד על דם רעך' לשאר לאוים.
ומכל מקום דעת האגרות משה היא, שאף שאין האדם מחויב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל הצלת נפש חבירו, מכל מקום רשאי לעשות כן, שאף שבסכנה ודאית אסור לו להכניס את עצמו, כיון שרואה שנגזר ע"י הקב"ה שחבירו יהיה מסוכן ואם כן אין דמו של חבירו שווה לדמו שלו, אבל להכניס עצמו רק לספק שאפשר שגם הוא יחיה אין ספק שלו עושה להחשיב כנגזר ודאי על פלוני שימות, מאחר שאפשר שינצלו שניהם, ולכן אף שאין לחייבו מכל מקום רשאי הוא לתרום, ואף מידת חסידות יש בזה כמבואר ברדב"ז (שם), שממידת חסידות יניח לקצוץ לו אבר ולא יעבור על לאו.
וכן דעת שו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' תשלג, ח"ג סי' שס) שמותר לאדם לתרום כליה כיון שהסכנה בדבר קטנה, אלא שאינו מחויב בדבר. ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' פב אות ה) כתב, שאם הסכנה רחוקה וודאי מותר לעשות ניתוח כליה מאדם בריא, וגם יש בזה מצווה רבה של הצלת נפשות. וכעין זה כתב בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' קה) שאין חיוב לתרום כליה אבל יש בזה מידת חסידות, ואפילו אם הורים מבקשים מבנם לתרום לאחותו אין חיוב מצד כיבוד אב, אלא רק אם ירצה יש בזה מידת חסידות. וכולם הוכיחו יסודם מדברי הרדב"ז הנ"ל, שכל פציעה בגופו יש בה סכנה ואין לחייב את האדם לעשותה לצורך הצלת אדם אחר, אלא רק ממידת חסידות.
אכן בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קג) הסתפק בדבר אם מותר לתרום כליה לצורך הצלת חבירו, ונטה לאיסור כיון שמסכן בזה את עצמו, אבל לא החליט הדבר וכתב שיש לברר כל זה, וכתב כעת רק להעיר.
