ברכת שהחיינו על מצות ביעור חמץ
הטור (או"ח סי' תלב) הביא בשם בעל העיטור, שיש מי שמברך ברכת שהחיינו במצות ביעור חמץ, כיון שהוא בא מזמן לזמן, ויש מי שאינו מברך כי אין לו זמן קבוע, שהרי המפרש והיוצא בשיירא אם דעתו לחזור לפני הפסח צריך לבער אפילו מראש השנה. ומסתבר שרשות הוא והרוצה יברך. והביא בשם הרא"ש (פסחים פ"א סי' י) שאין לברך כיון שמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל, דהיינו לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד, ועל כן סומכים על ברכת הזמן שיברך כשיכנס הרגל.
ועיי"ש בב"ח (ס"ד), ט"ז (סק"ב), חק יעקב (סק"ד) שדנו בטעמו של הרא"ש [ראה בשו"ת בית אב (ח"א סי' סב) שדן במי שטעה ובירך שהחיינו בשעת בדיקת חמץ אם יברך עוד הפעם שהחיינו בכניסת הרגל].
והרשב"א בתשובה (ח"א סי' שעט) הביא את דעת רבינו פרץ, שאין אומרים זמן בבדיקת חמץ, וטעמו, משום שאין אומרים זמן על דבר שהוא מכלה אותו מן העולם. והקשה הרשב"א על יסוד זה, שאם אתה אומר שאין אומרים זמן אלא על מצוה שהוא נהנה ממנה, כישיבת סוכה ואכילת מצה, אם כן מדוע מברכים שהחיינו על יום הכפורים שאין לו הנאה מהמצוה.
ובשו"ת דבר יהושע (ח"ב סי' סד) ביאר את טעמו של רבינו פרץ, שמאחר שבמצות ביעור חמץ הוא מכלה מעשה ידיו של הקב"ה, אע"פ שמקיים בזה רצון השי"ת, מ"מ יש צער לפניו במה שמעשה ידיו מתאבדין מבלי שהבריות יהנו ממנו, שהרי כל מה שברא הקב"ה בעולמו היה רק להנות בהן בני אדם, ולכן אין לברך ברכת שהחיינו על פעולה שיש בה כליון, וכמו שמבואר בגמרא מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. ועיי"ש שביאר לפי זה עוד מצוות שאין מברכין עליהם שהחיינו.
